נראה שהסערה סביב מינוי הרב הראשי לישראל יצרה בקרב הצבור שלנו סוג של משבר.
כאשה, אני מתבוננת במילה הזאת: משבר, ואוטומטית אני רואה בעיני רוחי לידה. נשים רגילות לשבת על המשבר. בתהליך הלידה האשה חווה כאבים, צירים, איבריה מתפוקקין, עד שההלכה רואה אותה כאשה מפורקת במשך שנתיים מהלידה. משבר הוא תמיד כואב, ממוטט סדר ישן, אך, ראו זה פלא, מצמיח סדר יום חדש. משהו חדש נולד.
כך אני רואה ומתבוננת על תהליך בחירת הרב הראשי לעת הזאת. הסדר הישן מתפוקק וזה כואב, אך משהו חדש עומד להיוולד. סדר חדש לגמרי.
בואו נודה גלויות שהצבור בישראל מוצא לעצמו את פוסקיו ולאו דוקא מסתמך על הרבנות הראשית. מצביעי ש"ס פוסקים לפי הרב עובדיה יוסף. החוג הליטאי פוסק לפי פוסקיו, החסידים בחצרותיהם לפי הרבי בחצרם ואנחנו- הצבור הדתי לאומי, כל אחד יש לו את הפוסק שלו. הדתיים תמיד מסתדרים.
בשכונתי פסגת זאב שגודלה כעיר, אני רואה את הצבור החילוני קצת אובד דרך. כשהם זקוקים לעצה ועזרה הלכתית הם פשוט פונים לרב שהם מכירים כשכן, רב שהם מרגישים נוח לפנות אליו. בדרך כלל לא מעניין אותם למי שייך הרב ולאיזה זרם. מי מהם שיש לו קצת יותר הבנה בוחר לו את הרב שיתאים לסגנון חייו, פחות או יותר. שאלות הרות גורל של רבנים מטרידות אותם רק כשזה נוגע להם באופן פרטי. למשל: מה לעשות עם הבחורה הגויה שהבן שלי בחר להתאהב בה? הם מצפים מאתנו שנפתור להם את הבעיה.
אך מה יהיה עם השאלות הלאומיות כבדות המשקל? שאלות שהן לא יכולות להשען על כתף של רב זה או אחר?
עם ישראל חי לפי רבנים ופוסקים, מאז נחרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם. במהלך תקופת הגלות נוצרה מציאות מלאכותית שבה מרכזי תורה הפכו להיות מרכז הכובד התורני. אך אל לנו לשכוח שזה היה מצב זמני, עד שנשוב לארצנו.
פה בארץ חמדת אבות, עלינו להשיב מחדש את מרכז הכובד למקום הנכון לו. המקדש והר הבית ושם יושבת סנהדרין.
אני מרגישה שאנו עומדים עכשיו בצומת היסטורית, בנקודת מפנה הרת גורל ואל לנו לפספס אותה. הפיחות שחל, כביכול, במעמד הרבנות הראשית, האכזבה כביכול מהתנהלות הרבנים, שאנו רואים כמשבר כואב, כל זה אמור להצמיח משהו חדש, שלמעשה משיב עטרה ליושנה.
כדי להשיב את השלום על כנו, שהוא העיקר בעיני, אני הייתי מציעה לרב סתיו להקים מחדש את מוסד הסנהדרין. מזה שנתיים שאני שותפה לתנועת נשים למען המקדש והר הבית, ואני רואה איך השינוי התודעתי בקשר להר והמקדש מחלחל גם בלעדינו. במקביל אלינו, נשים so called ”דתיות“, ממריצה חה"כ מירי רגב את נבחרי הצבור להחיל ריבונות על הר הבית. במלא הענווה אני לא חושבת שזה קרה בגללנו או בזכותנו. אני רואה פה מהלך א-לוהי, שבו הקב"ה מקרב אותנו להשיב ימינו כקדם.
אני חושבת שעלינו לקבל בברכה כל רב שיבחר ומציעה לו לתפוס את המומנטום ההיסטורי, לאחד את השורות, לראות במקדש והר הבית חזון שיכולה ממשלת ישראל לממש, ולהתחיל עם כינון סנהדרין. קטנה או גדולה לפי יכולתו.