מנהיגים, אייכם?

העולם נע לכיוונים של קיצוניות, ורבנים ציוניים-דתיים ישראלים רבים, שהיינו מצפים שיהיו מעט יותר מבינים וסובלניים כלפי העולם שסביבם, נעים באותו כיוון

חדשות כיפה הרב שלום המר 27/08/15 13:36 יב באלול התשעה

מנהיגים, אייכם?
shutterstock; Fisher Photostudio, צילום: shutterstock; Fisher Photostudio

באחד מחיבוריו על עתיד היהדות האורתודוקסית בארה"ב, הרב אהרון ליכטנשטיין ז"ל, מקונן על כך שלמרות שהדרישה למנהיגות רוחנית נמרצת ורגישה אמורה להיות בעדיפות עליונה, יש מחסור במנהיגים רבניים מצטיינים באמריקה.

"אי אפשר לחשוב על אף מנהיג רבני, שנולד בארה"ב, שייזכר ביראה מתגעגעת גם בעוד מאה שנה או על אף ענק [רוחני] הנוהג באופן מלכותי במציאות בת זמננו ומעביר בביטחון את האורתודוקסיה האמריקנית אל עבר העתיד". אי-הדיוק היחידי במאמרו של הרב ליכטנשטיין הוא שאותה תחזית עגומה חלה גם על המנהיגות הציונית-דתית בישראל. הרב ליכטנשטיין אמנם מנסה לשמור על תקווה, או לכל הפחות להיות מעשי, והוא מציע "יש הרבה שאפשר וצריך לעשות כדי לעורר מנהיגות תורנית. המפתח לכך הוא בתחום החינוך... המשימה שלנו היא להחדיר...[את תחושת ה]מחוייבות, שהיא כה קריטית לדמותו של התלמיד החכם, שמסוגל לשמש גם כרועה רוחני וכמנהיג, ואנו נקראים לשאוף לאיזון נכון בהתפתחותו, בין התרכזות מנותקת-מכל לבין התייחסות לחברה הסובבת אותו". החדשות הרעות הן שחלק גדול מהמנהיגות האורתודוקסית, הקרויה ציונית-דתית, כיום, בישראל, מתרחק מהנוסחה להצלחה, שטבע הרב ליכטנשטיין, בעודו ממשיך להוכיח שלא רק שאינו מסוגל להתמודד עם העולם שסביבו ועם החברה הישראלית הרחבה, שאותה הוא אמור לשרת, ושעליה הוא אמור להשפיע ולעורר השראה, אלא, מה שמטריד עוד יותר, שהוא בכלל אינו מבין אותם.

שלוש ספינות הדגל של הציונות-הדתית כיום הן ישיבות ההסדר, המכינות הקדם-צבאיות והגרעינים התורניים - משפחות דתיות צעירות העוברות להתגורר באיזורים שהם ברובם חילוניים ומנסות להגיש תוכניות חינוכיות ואירועים בלתי פורמליים לציבור החילוני. בשבועות האחרונים היו לי מספר חוויות משמעותיות עם כל אחד מגופים אלה, שלדעתי הם משקפים את הבעיה שתוארה לעיל והאתגרים שעוד צפויים לנו.

לאחרונה, אירחתי בביתי מספר תלמידים מארצות הברית ומדרום אפריקה שהחליטו לעזוב את ביתם ולעלות לארץ. כהכנה לשירות הצבאי, הם בחרו להשתתף בתוכנית מיוחדת שלכאורה עוצבה עבורם, באחת המכינות הפופולאריות והיוקרתיות ביותר. למרות שלנערים רקע מסורתי, הם לא היו שומרי מצוות, במובן המקובל, והם קיוו ללמוד יותר על האורתודוקסיה ואולי לשאוב השראה מהמכינה ומהשילוב הייחודי שמתקיים בה, של לימוד תורה ומסירות לשירות צבאי. התלמידים ביטאו את עומק אכזבתם כשגילו שרבני המכינה לא היו מסוגלים להתייחס אליהם; הם ביקרו ללא הרף את "התרבות המערבית" וביטאו את מה שלדעתם של התלמידים היא פרספקטיבה מעוותת של הקהילה היהודית הכוללת ושל העולם החילוני. העדר ההבנה וצרוּת האופקים האלה יצרו אווירה של התנגדות והרתיעו את הצעירים מלבקש שפה משותפת עם הרבנים ומי שנועדו להיות להם מורי דרך.

אינני טוען ש"התרבות המערבית" חפה מביקורת, אך רב ציוני-דתי שכביכול משייך את עצמו לפילוסופיה של תנועת המזרחי, יש לצפות ממנו שיהיה מספיק איש העולם, כדי לאתר את נקודות החיוב של המודרנה ושלבטח אמור להבין את הקליינטורה שלו, כדי לטפח קשר ויחסי אמון עם תלמידיו, הנוחים להשפעה. בצאת השבת, התקשרתי לראש המכינה והסברתי לו את הקשיים שחווים הצעירים בתוכנית שלו. תגובתו היתה שהוא איננו אחראי לתוכנית ושהיא הובאה למכינה ע"י גוף אחר, שעליו מוטלת האחריות; הדאגה שלי נפלה על אוזניים ערלות.

באותו שבוע, יצא לי לשוחח עם צעיר ישראלי משכונת מגוריי הלומד במכינה אחרת וגם הוא שיתף באי הנחת שלו. הוא סיפר שראש המכינה מגנה ללא הרף את "התרבות המערבית" ואת העולם המודרני, תוך שהוא מתעקש לקבוע שהשקפותיו על החיים הן הנכונות ואינו מעודד את הבחורים לשקול נקודות מבט אחרות.

כעבור מספר ימים, הצעתי טרמפ לתלמיד בישיבת הסדר חשובה. הוא החל לספר איך הוטל על הרב שלו בישיבה להציע מספר שיעורים על האתגרים הניצבים בפניו ובפני חבריו, במהלך שירותם הצבאי. הדילמה הראשונה שהרב החליט להעלות ושלה הוא הקדיש את השיעור כולו עסקה בשאלה, האם מותר לחלוק שקית צ'יפס עם חיילים חילונים בצבא, בהנחה שהחיילים החילונים לא יברכו על האוכל לפני שיאכלו ממנו. תלמיד הסדר זה הזדעק לא רק מהעובדה שהרב לא חשב על נושא חשוב יותר לדון בו בהקשר הצבאי, אלא גם בשל העדר הרגישות שהרב הפגין כלפי יהודים חילונים ואי יכולתו "לשאוף לאיזון נכון... בין התרכזות מנותקת-מכל לבין התייחסות לחברה הסובבת אותו". כן, אני מודע לכך שיש שיח הלכתי סביב נושא זה, אך לא היה זה עדיף לו בחור הישיבה היה חולק את הצ'יפס שלו עם חברו החייל החילוני אפילו במחיר התפשרות על ברכה, למען היתרונות ארוכי-הטווח שבאחדות, כבוד ורעות?

חבר שלי, בן קיבוץ חילוני בעמק הירדן, סיפר לי שלפני מספר שבועות הקיבוץ הזמין גרעין תורני להעביר, ערב אחד, תוכנית לימוד לחברי הקיבוץ. הוא אמר שהתוכנית היתה נהדרת אך המשתתפים היו נהנים ממנה יותר, לולא ההקדמה שניתנה ע"י לא אחר מאשר הרב וראש הגרעין, שדברי הפתיחה שלו עסקו בכך שהדרך היחידה לחיות חיים משמעותיים היא דרך קיום המצוות ואורח חיים דתי. רבים מהנוכחים חשו שהאמירות האלה הן אליטיסטיות ופוגעניות, ולמעשה, שניים קמו ממקומם ועזבו את התוכנית. להוסיף חטא על פשע, בסיום דבריו, עזב הרב את המקום ולא נשאר לתוכנית הלימוד עצמה (שייתכן שבסופו של דבר, היה זה לטובה).

העולם נע לכיוונים של קיצוניות, ורבנים ציוניים-דתיים ישראלים רבים, שהיינו מצפים שיהיו מעט יותר מבינים וסובלניים כלפי העולם שסביבם, נעים באותו כיוון. יש עניין בקרב רבנים, ארגונים ופרחי רבנות ציוניים-דתיים רבים להיות בקשר עם ישראלים חילונים, אך ללא מידה ראויה של גמישות, הכשרה דיפלומטית ופיתוח ביטחונם העצמי, עשייתם תהיה יותר הרסנית ממועילה. למעשה, כדאי לציין שבראש חלק מהארגונים המעוניינים בחברה החילונית ובציבור הכללי בישראל, ושהחלו להשפיע עליה, או המעורבים באופן משמעותי באינטראקציה הזו, נמצאים רבנים שנולדו בארה"ב ומתגוררים בישראל. ביניהם: תוכנית "יחד", בראשות הרב שלמה ריסקין (שהשפעתו היתה כל כך גדולה בישראל בכללה, שבסגנון רבני ישראל טיפוסי, ניסו להכריח אותו לצאת לגמלאות), "עתים" תחת הובלתו של הרב שאול פרבר, הרב דניאל טרופר, מייסד "גשר" והרב יחיאל אקשטיין, מייסד "הקרן לידידות", ואלה רק חלקם. ההסבר לכך הוא שבמידה רבה רבנים אלה הם בעלי השכלה רחבה, מאוזנת, והם מעורבים ויודעים להתמודד עם אנשים השונים מהם עצמם. הם יודעים להיות בחילוקי דעות אך גם ליטול חלק בדיאלוג עם יהודים קונסרבטיבים ורפורמים (משהו שהרבנות בישראל תצטרך ללמוד לעשות, אחרת היא תהפוך להיות עוד פחות רלוונטית מאשר היא כבר כיום) ורבים מהם גם השתתפו בשיח בין-דתי.

הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל בשנים 1964-1972, תקופה שבה עדיין התייחסו בכבוד לרבנות הראשית, ציין שההבדל בין הרבנים בישראל לרבנים בארה"ב הוא שלרבנים בארה"ב אין כל כוח אבל יש להם השפעה עצומה, בעוד שלרבנים בארץ יש כוח רב בידיהם אך אין כל השפעה. הגיע הזמן שיותר רבנים ציוניים-דתיים בישראל יקראו את הכתובת שעל הקיר ויכירו בכך שיש להם הרבה מה ללמוד. הם חייבים להכיר בכך שככל שהם יהיו יותר עקשניים ובלתי גמישים, בה במידה הם יאבדו קשר עם הציבור הישראלי וכך גם תפחת מידת השפעתם על הסצנה הישראלית.

מסופר על הרב אליהו, הגאון מווילנא, שהיה עולה לרגל מדי שנה למגיד מדובנא, בבקשו תובנות להשתלמותו העצמית. המגיד היה אומר לו שזה דבר אחד להיות הרב אליהו כשאתה בין כותלי הישיבה, נראה אותך הופך לרב אליהו הגדול כשאתה מחוץ לכותלי הישיבה. אני מציב אתגר בפני הקולגות שלי, רבני ישראל, לצאת מהפינות המבודדות שלכם ולהתמודד עם העולם שסביבכם; אתם עשויים לגלות שיש משהו ממריץ בהשפעה החיובית שיכולה להיות לכם על אנשים שהם מחוץ לארבע האמות של קיומכם הנוכחי.

הרב שלום המר משמש כמרצה בכל יחידות צה"ל בהגברת המוטיבציה ובהשרשת זהות יהודית. כמו כן, הוא יזם מערך להעברת הרצאות לקיבוצים ומושבים חילוניים ברחבי הארץ ביסודות היהדות, חיבר ארבעה ספרים ומשמש כמרצה- אורח מוכר בקהילות התפוצות.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן