מחלוקת דרך השער הראשי אל תוך בית המדרש

הרבנית מיכל טיקוצ‘ינסקי מ"בית הלל" טוענת כי אמנם אפשר לחלוק על פסקי ההלכה של הארגון, אך שהשאלה האמיתית היא האם באמת ניתן לנסות לגבש עמדה הלכתית שיש לה גב

חדשות כיפה עו"ד מיכל טיקוצ´ינסקי 09/12/12 13:04 כה בכסלו התשעג

מחלוקת דרך השער הראשי אל תוך בית המדרש
בית הלל, צילום: בית הלל

המחלוקת הראשונה המתועדת המצויה בידינו היא מחלוקת הזוגות בשאלת הסמיכה. עניינה של המחלוקת בשאלה אם סומכים על קרבן שלמים ביום טוב, או לא. זוהי דרמה שעברה מדור לדור: מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, במשך חמישה דורות של זוגות, עד ימיהם של הלל ושמאי. (משנה חגיגה ב, ב). התוספתא בחגיגה מבארת שקודם לכן, לא היתה מחלוקת בישראל כלל. בית דין של שבעים ואחד היה בעל הסמכות להכריע את המחלוקות. מקובלנו שכולם הסכימו בכל דבר ועניין בסופו של דיון. גם אז, מעידה התוספתא, נחלקו בדעותיהם, אבל בסופו של דבר עמדו למנין והגיעו לידי הכרעה מוסכמת. היו שתלו את עצם קיומה של המחלוקת בירידת הדורות. בזחוחי לב שעוררו סכסוכים או בתלמידים שלא שמשו כל צרכם עד שנעשתה התורה כשתי תורות. משהו במנגנון קבלת ההחלטות השתבש ויצר את המחלוקת של הסמיכה, אם כל המחלוקות שיבואו אחריה.

המחלוקת על הסמיכה מספרת סיפור היסטורי שהרקע שלו תמוה. מחלוקת בשאלה כה איזוטרית היא שהפכה לסמל המחלוקות בישראל? "ר' חיא בשם יוחנן: לא תהא שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה אינה אלא רשות ונחלקו עליה" (ירושלמי). קרי, אין משהו נשגב במחלוקת הזו, היא עוסקת בהלכה שכך או כך היא לבחירת מביא הקרבן. לאורך הדורות רבים ניסו להטעין על המחלוקת הזו ערכים גבוהים. א.א. הלוי סבר שהמחלוקת על הסמיכה משקפת עימות משמעותי על אודות אופיו של בית המקדש. התומכים בסמיכה עודדו את הציבור הרחב להגיע למקדש ביום טוב, לשיטתם, המקדש נראה בחגים כמו מירון בל"ג בעומר, המתנגדים לסמיכה, ראו לנגד עיניהם מקדש אליטיסטי, שקט ורב הוד. שמעתי מהרב יהודה ברנדס, שאין צורך כלל לחפש מהו הענין ה"גדול" המסתתר מאחרי מחלוקת הסמיכה. מי שמכיר את תולדות תורה שבעל פה ואת אופיין של המחלוקות בכל הדורות יודע, שיהודים אינם צריכים יותר משאלה אם לומר תחנון בתפילה, כדי להתווכח בלהט אינסופי. דווקא המחלוקת האיזוטרית ביותר הפכה מני אז לסמל לאופיה של תורה שבעל פה. זו הסיבה לכך שקיימת סדרה של מקורות העושים אידיאליזציה מהמחלוקת הזו וממחלוקות בכלל. את ה"מכה בפטיש", אקורד הסיום מציע הירושלמי בהוסיפו את המשפט ה'מנחם': "ואינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד".

הפתיחות לריבוי הדעות והפלורליזם פותחת את השער לריבוי שותפים. הויכוח והפלפול מסייעים בהדגשת צדדים שונים בתורה. לכן, המחלוקת הדיעבדית הפכה עם השנים לערך בפסיקה. מטבע הדברים איש איש ודגשו, איש איש והמשקל שהוא נותן למקורות שונים. איש איש ומדיניות הפסיקה שלו וגישתו אל המקורות. דא עקא, הדור שלנו, דור חשוף לריבוי הדעות והרעיונות הולך ומאבד את האמון בעולם ההלכה. אנו עדים לתופעה של הרצת שאלות לרבנים, כדי לערוך השוואות ביניהם ולהצביע על הניגודים. התקשורת משתמשת בכלי של המחלוקת לעיתים על מנת לעורר מדון, ולעיתים על מנת לתת הד לקרעים ולשסעים בהנהגה. מחירה של הגישה הזאת הוא אובדן הסמכות. אין דין ואין דיין. הכל מותר והכל אפשרי, כל עוד תמצא את הרב שיאמר מה שתבקש. אחרי ככלות הכל מתברר שכביכול אין תורה אחת אם יש תורה בכלל.הפתרון שמוביל ארגון בית הלל בבית המדרש ההלכתי הוא פתרון שלא נוסה עד היום.

"בית הלל" מציעים לחזור לדרך הישנה ולהכניס את המחלוקת דרך השער הראשי אל תוך בית המדרש. לתת ביטוי לריבוי הקולות. מי שעקב אחרי תהליך יצירת הפסקים שהופצו לאחרונה בתקשורת, הפסק שעסק באכילה אצל חילוניים ובאורחות החיים הרצויות במקום עבודה משותף לגברים ונשים יכול להעיד שכל קול שנשמע גם אם חלקו עליו, קיבל הד כלשהוא בתוך הפסק עצמו. מלאכת הכתיבה הייתה מהעדינות ביותר שאני מכירה. הפסק עבר גלגולים רבים ודיוק עד רמת המילה. העובדה שניתן היה לצאת במסמך מורכב בנושאים טעונים, בהסכמה של קבוצת רבנים גדולה, הוא נס גדול!

אפשר לחלוק על הפסק. אפשר למצוא בו אי אילו פגמים. אבל השאלה החשובה היא האם באמת ניתן לנסות לגבש עמדה הלכתית שיש לה גב. שהציבור יקשיב לה מפני שיש בה ניסיון להשיב עטרה ליושנה. לרכך מעט את הניסיון לחדד ניואנס אישי, ולהתגבש סביב מהויות משותפות. לבטל את שמץ ההתנשאות שנושא עמו הפסק האישי.

והנה אמרו: "כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר לא היה בהן שום דופי", (תמורה טו), והיינו, שהיו מקבלים האמת ולא היה בהם שום מחלוקת, זולת בסוף ימיו של יוסי שהתחיל מחלוקת סמיכה בישראל, דבצר ליבא (שפחתו הלבבות) כמו שאמרו בגמרא.

והיינו מסיבת שליטת יון שנתגברה בימיו (של יוסי בן יועזר, שחי בתקופת החשמונאים) והחשיכו עיניהם של ישראל.

וכדאיתא בסוף מגילת תענית: בח' בטבת נכתבה התורה יונית, והחשך בא לעולם שלשה ימים. ומסיבה זו נגע החשכות בלב נפשות ישראל דבצר ליבא, והיינו שלא נקבעו הדברי תורה בשלימות בלב, ועל ידי זה נעשה המחלוקת והפירוד בלב בדיעות שונות, שבא משמץ התנשאות (ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק לחנוכה אות ה).

ר' צדוק טוען שהמחלוקת היא המחיר של ההתייוונות. הוא סבור שהיוונים החשיכו את העולם. ליוונות יש השפעה על ניקיון הדעת של התורה. ולכן, עם חדירת האלמנטים היווניים האלה נוצר הבסיס להתפתחות המחלוקות. וזה גורם, לחושך גדול.

בהמשך הדברים מציע ר' צדוק מגמה הפוכה: לדברי, נס פך השמן מגלה שהמחלוקת יוצרת דווקא ריבוי של השמן הטהור. זהו האופן המהודר של הדלקת נר חנוכה לשיטת בית הלל: בבחינת "מוסיף והולך". דהיינו, המחלוקת דווקא יצרה הפריה עצומה וגדולה עד מאד של התורה שבעל פה. התיקון והקלקול באים כאחד. הגיע הזמן לנסות להשתמש בקלקול המתוקן של ריבוי התורה ואורה להתכנסות מחודשת של האורות כולם, לאור גדול.

הכותבת היא חברת בית המדרש ההלכתי של בית הלל.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן