מה יעשה נשיא מכללה אקדמית לחינוך, המקפידה לא רק על איכות אקדמית ומקצועית אלא גם על הכרעה הלכתית וחינוכית, שלשולחנו מגיעה השאלה הבאה: בוגרת מסלול לתואר אקדמי ותעודת הוראה במחול ותנועה (ריקוד) אשר מבקשת שבעלה ילווה אותה בנגינה על פסנתר שעה שהיא מחוללת ריקוד סולו. נבהיר: מדובר בריקוד סולו, היינו שרק היא רוקדת אותה שעה; מדובר בבעלה, שיכנס רק למופע זה, לא דקה לפניו ולא אחריו.
מאחר ואני מכיר אישית את נשיא המכללה המדוברת, אני יודע היטב שמקרה זה אינו מופשט אלא קונקרטי ומעשה שהיה כך בדיוק היה, לפני חמש שנים.
מה נמצא על כפות המאזניים? מחד גיסא אין חולק שלבעל מותר לצפות בריקוד אשתו הנשואה לו כדת משה וישראל (על הגבלות שאינן מענייננו כאן, לא נרחיב), והרי בכך מדובר. מאידך גיסא, אולי יש מקום לחוש למדרון חלקלק: היום מדובר בבעל, מחר ידובר באב, מחרתיים בסב, והלאה והלאה על זו הדרך ואחריתו מי ישורנו. והרי העומד בראש מוסד בכלל, ובוודאי כאשר מדובר מוסד חינוכי, אסור לו להתבונן רק עד קצה החוטם ורק על מקרה פרטי; הוא חייב לנסות לצפות כמה צעדים קדימה ולתת את הדעת לכלל, לציבור, ואף לתדמית המוסד עליו הוא מופקד!
נחסוך לכם את המתח: אחר לבטים ושיקול דעת, הכריע הנשיא להתיר. מאחר והלכתית אין חולק שהדבר מותר, ומאחר והוברר שלבני הזוג הדבר מאוד חשוב, הרי (כדברי הירושלמי והש"ך) כשם שאין להתיר את האסור כך גם אין לאסור את המותר. חוסננו ההלכתי-חינוכי באמירת אמת, ולכן אם מותר, יוסבר ויותר. וכך אכן היה: בפתח המופע המדובר - שרק לדקות ספורות אלה מורשה הנשיא להיכנס - שיתף הנשיא את קהל הצופות בלבטים, בשיקולים וכמובן גם בהכרעת השורה התחתונה.
אלא שכאן לא תם הענין. דילמה זו, והמענה שניתן לה, הוצגו לאחרונה בכנס שהתקיים במכללת "אורות ישראל" ואליו הגיעו מורי האמנויות שבמסגרות החמ"ד, בראשות גב' רויטל שטרן-זיון. במסגרת הרצאה שנשאתי במעמד זה הוספתי ותיארתי את המשך הסיפור. עברו-חלפו להם שנים אחדות, והנה הגיע בקשה נוספת, והפעם נכדה וסבה. הנכדה אף היא לומדת מחול במכללה ואף היא רוצה לשתף את קרוביה, והפעם בקשתה היא שיתאפשר לא רק לבעל לצפות במחול הסולו שלה אלא גם לסבא. לשון אחר, אשר יגורנו.
לא זה המקום להיכנס לדיון הלכתי מעמיק בנדון, נסתפק אפוא בהבהרה שאין חולק על כך שהיחסים ההלכתיים שבין בעל ואשתו אינם דומים כהוא זה לאלה שבין סב ונכדתו. נכון הוא שמבחינת הלכות ייחוד, נימנו והכריעו הפוסקים (פתחי תשובה אבן העזר, כב) שאין 'ייחוד' בין סב ונכדתו - כמו גם בין סבתא ונכד - ומבחינה זו הסב אינו ככל זר אחר. עם זאת, בכל הנוגע לחיבוק ונישוק וכיו"ב הדברים סבוכים יותר. כך הורה הרמב"ם בפירושו למשנה (סנהדרין, ז) ובמשנה תורה (הלכות איסורי ביאה, כא) ולא מעט אחרונים דנו בדבר. לפי שעה נסתפק במה שכתב בנדון ר' משה פיינשטיין כי "למעשה יש לבעלי נפש להחמיר אף שאין למחות ביד המקילין" (שו"ת אגרות משה אבן העזר א', ס), ושוב - אם כי בסגנון שונה - "... ואולי זהו טעם העולם שמקילין... אבל מן הראוי להחמיר... וצ"ע עדיין" (שם ד', סג). אמור מעתה, כאשר אתה עובר מהבעל ליתר הקרובים, הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. גם אם למקילים יש על מה לסמוך - כדברי הרב פיינשטיין - "מן הראוי להחמיר".
זימנתי אליי אפוא את הנכדה, תיארתי לה את הלבטים, הסברתי לה את השיקולים והודעתי לה שלצערי לא תוכל להזמין את הסב למופע הפומבי. כמדיניות כללית איננו יכולים לאמץ קו שברור שיש עליו סימני שאלה. עם זאת החלטנו כי מעתה ואילך, לצד המופע הפומבי אשר אליו יגיעו נשים בלבד, נקיים בע"ה בעתיד מופעים משפחתיים מצומצמים אליהם יוכלו להגיע ולצפות מי שההלכה מתירה להם את הדבר, ולו גם למקילים. כך גם תובלט המדיניות הציבורית "הראויה" של המכללה וגם יינתן מקום לאמירה האישית הנמצאת בגבולות ההלכה.
נר לרגלנו התנודתיות בין התבטאותו של רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל כי "הטהרה, המכשירה ומבססת את הקדושה, היא שייכת לתכונת עצמיותם של ישראל" ובין אמירתו של בעל חובות הלבבות כי "מן הזהירות שלא להיזהר יותר מידיי".
בכל מקרה תסכימו איתי: לא משעממים חייו של נשיא מכללה.
הכותב הוא נשיא מכללת "אורות ישראל".