"במוצאי יום מנוחה
המצא לעמך רווחה
שלח תשבי לנאנחה
ונס יגון ואנחה"
(פיוט למוצאי שבת)
עם יציאת השבת ניטעת בלב תחושת געגועים חזקה, כיסופים למשהו נסתר, משהו שהיה ואבד. ההרגשה הזאת היא מעין הרגשת ריק בלב, הרגשת חלל פנוי, כאילו נלקח משהו מהאדם והוא מחפשו.
רבים מרגישים כך בצאת השבת, משום שהוא חשים שאיבדו משהו, שהם כבר לא שלמים כמו שהיו בזמן השבת. החלל שנוצר בלב האדם דורש ומבקש מילוי, ואנשים מחפשים משהו כדי לתת לו מענה.
ההרגשה הזו מקיפה את האדם ולכן היא לא תמיד מורגשת בפועל, אבל תולדה שלה מורגשת היטב: החיפוש אחרי מוקדי התעניינות שונים. התעייה והחיפוש אחר 'מה לעשות' מורגשת מאוד במוצאי שבת. אפשר לשים לב שלפעמים אנו יושבים במוצאי שבת, רוצים לזוז, לעשות וליצור, אבל הגוף איננו נענה לנו, הוא כאילו משתתק, ובמקום לעשות – אנו רק יושבים, תוהים ובוהים.
גם אלו שמצליחים לעשות משהו במוצאי השבת, מוצאים את עצמם פעמים רבות עושים דברים לא צפויים – אם בנגינה, אם בשירה ואם בלימוד.
היציאה לבילוי במוצאי שבת, גם היא ביטוי של התמודדות עם ההרגשה הזו. רבים יוצאים החוצה לראות סרט, לקנות בגד או סתם לפגוש חברים. אמנם, זו היא רק מעין תחלופה לצורך האמיתי של הנפש. בבילוי נמצא האדם במצב פסיבי, והצבעים, האורות והקולות מצליחים למלא את אותו הצורך, אך אלה הם רק תחליף לתשוקה האמיתית שלנו. הבילוי, כמשמעו, הוא הבליה שאנו גורמים לנפש.
במקום להתמודד עם התחושה הזו, אנחנו משכיחים ומבלים אותה. במקום לפתור אותה מבפנים, אנחנו "יוצאים החוצה" למצוא לה תשובה.
מקורה של ההרגשה הזאת, כפי שלימדונו רבותינו, הוא ביציאת הנשמה היתירה מהגוף במוצאי שבת. מיד בצאת שבת פורחת לה אותה נשמה, אותה הרגשת עונג ומרגוע שאנו חשים לפעמים בשבת נעלמת, ומחליפה אותה תחושת החול.
דומה הדבר ליציאת העובר לאוויר העולם. התינוק שהיה עד כה במעי אמו בטוח מכל רע, ביונקו ממנה את צרכיו, צריך לצאת ולהתנתק מהרגשת הביטחון שאפפה אותו, אל תוך המציאות הקשה והמאיימת. אותו דבר קיים גם אצל ילד שהולך ללמוד בבית-ספר, אצל נער שיוצא לפנימייה ואצל מי שיוצא לצבא. כל יציאה מהרגשת הביתיות, מהנועם המצוי בבית החם והתומך, מלווה בירידה למטה – לפעמים קשה יותר ולפעמים פחות.
כך גם כשמתחילים שבוע וצריך "לצאת החוצה" – לעבודה, ללימודים, לצבא – נהיה כואב בלב, כאב חסר מענה. במוצאי שבת המעבר הוא חד וכואב מאוד. הקושי שיש לנשמה היתירה כשהיא נפרדת מהגוף, לא רק שלא ניתן להסבירו במילים, אלא שגם האדם בעצמו לא תמיד מודע לו. הכאב שהיא יוצרת הוא כאב עמום ופנימי מאוד, אבל בעלי רגישות יכולים לחוש את הדקירה בלב, את החסר האמיתי בנשמה היתירה.
הכאב הזה אינו ניתן לריפוי – אולי רק לריכוך. הריכוך יכול להיעשות בשני אופנים: או שאדם מניח לעצמו מצע נוח ליפול עליו, או שהוא מסב את תחושותיו וחושב על נושאים אחרים.
הדרך הראשונה היא הפשוטה יותר – לעדן את הכניסה לשבוע החדש על-ידי נתינת מרגוע לנשמה: בלימוד, בעריכת "מלווה מלכה" וכיוצא באלה. מעשים כאלה יכולים להיות נקודות עצירה, שיאפשרו כניסה טובה יותר לקשיים של ימי החול.
הדרך השנייה, ניווט תחושת הגעגוע, קשורה להסתכלות על מוצאי שבת ברמה הכללית. המשבר שלנו במוצאי שבת הוא השבר שהעולם כולו נתון בו, על כל מרכיביו ופרטיו. האדם מתגעגע תמיד לה', לא רק במוצאי שבת. תמיד הוא מחפש אחיזה במשהו עליון, אך אותו עליון איננו מושיט יד בצורה גלויה לעין, הוא לא עונה וגם לא מתגלה.
בדרך כלל, אם האדם נכשל בניסיון הזה להשיג את הגבוה, מוחלף (מחמת ייאוש או מחמת עצלות) הרצון להשיג את הדבר עצמו – בפנייה לדומיו ולתחליפיו. לפעמים האדם מכנה את אלוקים בשם שונה – "אהבה", "שלום" או "מוסריות". לפעמים הוא ממיר את אותו רגש עצמו להרגשה גשמית ויצרית, ולפעמים הוא משתדל בכוח לשכוח את בוראו.
באופן חד וברור יותר מתבטא העניין הזה במוצאי שבת. למה הדבר דומה? לאדם שאיבד חפץ יקר ביותר, ומרוב צער על כך הוא מתייאש או – לחלופין – קונה חפץ חדש כתחליף, למרות שאין הוא דומה לקודם.
כדי להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה לפני האבידה, יש לחפש היטב ולא למצוא פתרונות זולים ומהירים. גם כדי לתת פורקן להרגשת החסר של הנשמה צריך לחפש היטב. חיפוש זה הוא בעצם מה שעושה האדם במשך כל ימי חייו; זהו החיפוש אחר רצונו האמיתי, אחר הנשמה שבקרבו. יש אנשים שאינם מודעים כלל שאיבדו אותה, יש כאלו שמחפשים אותה במקומות לא נכונים ויש כאלו שמתקרבים ומתקרבים כל הזמן.
הסבת תחושת הגעגוע פירושה, לקיחת אותו רגש פרטי והפיכתו לזעקה כללית. על מה? על החיפוש של הנשמה – בין נשמת היחיד הנמצאת אבודה בגלות ולא היכן שהיא צריכה להיות באמת, ובין נשמת כלל עם ישראל, שגם הוא איננו נמצא היכן שהוא באמת צריך להיות.
לכן נקשר זמן מוצאי שבת עם המועד שבו עתיד להגיע המשיח. רק כאשר החסרון מורגש ביותר, והזעקה עבור משמעות יוצאת מכל אבן ומכל חלקיק, רק אז יכול המשיח לתת תשובה. המשיח מבטא, אולי יותר מכל, את הכמיהה והרצון למצוא את הנשמה. המשיח הוא התשובה לבעיית חוסר המשוב של אלוקים, ולאחר שהוא בא אלוקים בעצם מתרצה לבקשת האדם ומגלה את עצמו ישירות; לא עוד נסתר ונעלם, אלא חי וקיים לעיני כולם.
משום כך נקשרו געגועי צאת שבת עם בוא הגאולה. המשיח אינו בא סתם כך, הוא בא רק לאחר שהאדם מוכן אליו, רק לאחר שישנה התעוררות לה' וכיסופים אליו. עת הרצון של מוצאי שבת היא הזמן שבו יכול להגיע המשיח. הרגשת הגעגוע הזו יכולה להמחיש לנו כמה עלינו לרצות ולהתגעגע כדי שנוכל לחולל את השינוי הזה בעולם.
המשיח יגיע רק כשנרגיש את געגוענו ונאמר שאנו מתגעגעים לעם ישראל מאוחד מחדש, אנו מתגעגעים למצב נורמלי במדינה, אנחנו מתגעגעים לקרובי משפחתנו החיים בחוץ-לארץ, ויותר מכל אנו מתגעגעים אל מה שהיה פעם, אל המראה הישן-חדש המרשים של התרבות שלנו ושל המנהגים שלנו.
מוצאי השבת הוא זמן טוב מאוד שבו אפשר להחליט לצעוק כבר "די, הגיע הזמן!", מפני שאז תהיה הזעקה פנימית באמת, מתוך געגוע אמיתי למה שצריך להיות.