ידועה היא המשנה האחרונה במס' תענית (ד, ח) לפיה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו...".
לכאורה, אך טבעי היה שבנות ירושלים, או לפחות העשירות שבהן, יעשו השתדלות ויתקשטו בבגדיהן היפים, כדי להגדיל את סיכוייהן להיבחר ולמצוא חן בעיני הבחורים (או הבוחרים...).
אלא שבט"ו באב וביוה"כ יצאו כל בנות ירושלים (גם העשירות שבהן) בבגדי לבן שאולים, כדי 'שלא לבייש את מי שאין לו'.
בנות ירושלים התחשבו אפוא באלו שלא היה להן די כסף לקנות בגדים יפים, ובנוסף הן בטחו בה' מבחינה זו שידעו כי אם הן צריכות להיבחר ע"י בחור מסוים - הרי שבסופו של דבר הן ייבחרו על ידו (ללא קשר לבגדיהם או למה שיגידו).
על מעלתם של בנות ירושלים כותב הרב דסלר (מכתב מאליהו, ד', עמ' 180) את הדברים הבאים:
"'בכלי לבן שאולים'. כאן מגלים אנו פרשה אחרת, פרשה של בטחון ושל חסד. אשה צעירה הולכת להיראות לשם שידוכין, אפילו הצנועה ביותר מדקדקת ללבוש שמלה יפה כדי לעשות רושם טוב, ואין שום גנאי בדבר. אבל... כאן - כולן בכלי לבן פשוטים, כולן שוות... נורא הביטחון שבדבר. ולא עוד, אלא 'שאולים'. אפילו אם יש לאחת מהן שמלה לבנה מבד חשוב יותר, היא מוותרת על זאת; הבת העשירה שואלת מן הענייה, והענייה מן העשירה. ולמה? כדי שלא לבייש את האחרות. נורא החסד, וההתחשבות ברגשי הזולת! ובמי מדברים כאן? לא על בנות התנאים וגדולי הדור, אלא על בנות פשוטי העם - 'בנות ירושלים'. מעתה שמא נבין במקצת איך השוו חז"ל קדושת מחולות אלו לקדושת המועדות וקדשי שמים".
מן המפורסמות הוא כי בית המקדש השני חרב בגין מעשים של פגיעה בזולת; כפי שארע למשל במקרה בר קמצא, אשר גורש מן הסעודה בבושת פנים מאחר שלא הוזמן. לאור מקרה זה, אמר ר' אלעזר: "בא וראה כמה גדול כוחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו" (גיטין נז, ע"א).
להבדיל מאותו אירוע שבו התבייש בר קמצא ואשר בסופו ארע החורבן, הרי שבנות ירושלים דאגו שלא לבייש את חברותיהן. מבחינה זו יש לומר, כי יום ט"ו באב - היום שבו יצאו בנות ירושלים בכלי לבן שאולים - מהווה תיקון מסוים ליום תשעה באב (ואכן יש שכותבים כי בית המקדש עתיד להיבנות מחדש בט"ו באב, ר' למשל ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, לחמשה עשר באב, פסקה ב).
ברוח הקינות של תשעה באב ניתן לומר, כי קידוש ה', התחשבות ברגשי הזולת והדאגה שלא לבייש את האחר היו אצל 'בנות ירושלים', ומנגד - חילול ה', פגיעה בזולת והלבנת פנים ברבים (רשע... עמלק...) בבחירת רב ראשי לירושלים.
ויהי רצון שנזכה ללכת בדרכן של 'בנות ירושלים', בדרך של התחשבות בזולת ודאגה שלא לביישו, ובזכות זה נזכה ל"בניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן" (ע"פ המשנה סוף מס' תענית).