כיצד פועלת התשובה? – יסודות במשנת התשובה של הרב קוק

נושא התשובה ידוע ומוכר בעולם המחשבה היהודי, אבל האמת היא שרעיון התשובה מעורר בעיות פילוסופיות ורעיוניות רבות מאוד. כיצד יתכן שהשינוי הרגשי והמחשבתי של האדם יתקן את המעשים הרעים שעשה בעבר? האם ה' הוא ישות הנתונה לשינוי שאפשר לבקש ממנה רחמים וסליחה ופתאום היא משנה את דעתה? כיצד יתכן לומר ש"זדונות הופכים לו לזכויות"? הרי זדון הוא זדון וזכות היא זכות ומה פתאום שיתהפכו?

כדי לברר את הנושא הזה עלינו להעמיק בתפיסת הרב קוק את המציאות כולה ומתוך כך נבין באופן טוב יותר את רעיון התשובה והיכולת לשנות את מה שנעשה בעבר.

לפי הרב קוק אין לנו מפגש עם המציאות עצמה, הדבר כשהוא לעצמו. עצם המציאות, היא דבר נסתר מעיני האדם, כל מה שאנו מקבלים מן המציאות היא רשמי החושים וההבנות שלנו, אך משקפי התודעה האנושית מכסים על המציאות עצמה ומשפיעים עליה, כשם שאדם שחובש משקפים בעלי זגוגיות ירוקות יראה את העולם כולו בצבעים ירוקים, אפילו שאין זה באמת כך.

טענת הרב קוק היא שהמציאות עצמה, עצם הדבר, היא הישות האלוקית הבלתי נתפסת, כח אין סופי שמחיה את המציאות ללא הרף ונותן לה חיים וקיום, אין שום דבר חוץ מן ההוויה האלוקית המושלמת, אבל אנחנו איננו נפגשים עם המציאות האלוקית עצמה אלא עם הגילויים שלה אלינו, שהם בעצם כלל המציאות על כל רבדיה, החומר, הדמיונות, הרצונות והמחשבות, הכל זה הופעות מסויימות של ההוויה האלוקית.

הנטיה הילדותית היא לנסות להבין את הדברים עצמם, לחשוב שאם אני רואה חפץ אני במגע עם הדבר עצמו, אך המחשבה המבוגרת והמשכילה יותר מבינה שכל מה שיש לנו זה היחס לדבר, עטוף ברשמי התודעה שלנו, ואין לנו מגע עם הדבר עצמו, הנטיה האלילית ניסתה להיפגש עם האלוקות עצמה, ולכן דמיינה שיש ישות רוחנית אין סופית בשמים, לחוד מן המציאות העולמית, שיש לעבוד ולהתבטל אליה.

המחשבה היהודית אומרת "כי לא יראני האדם וחי" אין לנו מגע עם האל עצמו אלא עם ההופעות שלו אלינו, דרך המציאות, דרך החיים, דרך כל ההכרות, החושים והמחשבות שבתוכינו. המטרה של האדם היא לברר את ההופעות האלו ולהבחין מתוכם באור האלוקי המופיע בהם. כל מטרת עבודת ה' והמצוות איננה לגעת באל עצמו, שאיננו ניתן כלל להכרה ותפיסה, אלא לברר את אותם גילויים שבאים אלינו כדי למצוא בהם הופעה יותר גדולה ויותר בהירה של הנוכחות האלוקית, שלעולם תהיה נסתרת ברובה מאיתנו ותופיע אלינו רק באופן חלקי[1].

הנסיון להיפגש עם האל עצמו גרם לדתות השונות לנטוש את המציאות המעשית העולמית ולנסות להתנתק מן החומר וחיי המעשה לעבר עולמות רוחניים מופשטים, לעומת זאת ההבנה הענוותנית שאין לנו יכולת לגעת באל עצמו אלא בהופעה שלו אלינו, מאפשרת לנו לחוש בניצוצות האלוקות הקיימים בכל פינה ומקום במציאות, ללא צורך להתנתק ממנו. היהדות שואפת לתיקון עולם ולא לניתוק מן העולם, להביא את ההופעות האלוקיות לנוכחות יותר ויותר גדולה ולא להתייאש מכך שמדובר רק בהופעות חלקיות ובוסריות לעת עתה. אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה ומקבלים על עצמנו את הבירור הארוך והסזיפי של הגילוי האלוקי במציאות על אף שהוא חלקי וחסר, לעומת הדתות האחרות שרוצות לגעת מייד בדבר עצמו, ולכן נוטשות את רעיון תיקון העולם ומנסות להתנתק למחוזות מעורפלים ורוחניים שבהם הם מדמיינים נוכחות אלוקית מוגברת יותר ומנסים לקרוא לה עבודת האל עצמו.

האלוהות האין סופית היא עצם המציאות אבל היא נסתרת מאיתנו. כיצד ניתן להגביר את הרשמים וההכרות של האלוהים בתוך המציאות? כיון שכל המציאו יונקת ממקור אחד, ככל שהיא תהיה יותר אחדותית והרמונית המקור האחד יוכל להופיע בה באופן מלא יותר, לכן ככל שאדם מיטיב את המציאות והופך אותה ליותר הרמונית ואחדותית הוא מגלה במציאות יותר שפע אלוקי, במובן זה כל כתיבת שיר, בניית מפעל, השקיית פרח, היא הגברה של השפע האלוקי בעולם ומהווה חלק מעבודת ה'.

בניין חומרי ובניין רוחני

כדי להבין את רעיון התשובה עלינו להבין מהו האופן שבו האדם משפיע על המציאות שסביבו, לכאורה ההשפעה העיקרית של האדם על המציאות היא המעשים והפעולות החומריות שלו בעולם, האדם בונה כבישים, מקים ערים ויוצר חלליות לירח, בכך הוא משפיע על המציאות ללא הכר. אך האמת היא שההשפעה העיקרית על המציאות איננה המעשים הטכניים אלא רבדים עמוקים ורוחניים יותר שביכולת האדם לחולל בעולם, השפעות שאינן ניכרות מייד כלפי חוץ ורק לאורך מאות ואלפי שנים ניתן להבחין בהם.

כאשר קבוצה אנושית מחליטה להקים מדינה נראה כלפי חוץ שמה שחשוב זה הרבה מהנדסים כדי לבנות כבישים והרבה טכנאים ליצור מוסכים מפעלים ובניינים, אבל האמת היא שמה שבאמת בונה מדינה זה הערכים שסביבם היא קמה, השאיפות הפסיכולוגיות של אזרחיה והערכים שעליהם היא מושתת. במשך ההיסטוריה קמו איפריות אדירות בעלות נכסים ואוצרות עצומים, אך במהלך השנים העולם הערכי והמוסרי שלהם התנוון והם שקעו במריבות פנימיות, סכסוכים ושחיתות עד שקרסו ונעלמו מבמת ההיסטוריה.

הערכים והשאיפות של האנושות חשובים הרבה יותר מן היכולות הטכניות והמעשיות שלה, חברה אנושית ללא שאיפות וערכים לא תוכל להתקיים. השאיפות הפנימיות של חברה לא נוצרות בהחלטה מודעת של שליט כזה או אחר אלא מאוסף הרצונות של אלפי ומליוני בני אדם שחיים באותה תרבות, ככל שהחברה מכילה בתוכה יותר פרטים אשר רוצים את הטוב ושואפים לערכים כך היא הופכת להיות חברה יותר מוסרית ותרבותית והיכולת שלה להתקיים ולהצליח גדולה יותר. ההשפעה המוסרית והערכית נגרמת מהשפעות של אלפי נימים פסיכולוגים עדינים שמתרחשים בחברה, ישנם השפעות של רצון מאדם לזולתו באין ספור הבעות פנים, שפת גוף, נימת דיבור ותהליכים פסיכולוגים ורוחניים שפועלים בחברה.

המסקנה של העיקרון הזה היא שהיכולת של האדם להשפיע על המציאות ולהיטיב אותה היא לא במעשים הטכניים שלו אלא דווקא בעולם הפנימי שהוא בונה בתוכו, ככל שאדם יהיה בעל רצון טוב ועולם ערכי ומוסרי גדול יותר ההשפעה הפסיכולוגית והרוחנית שלו, באין ספור תהליכים פנימים ורוחניים, תהיה גדולה יותר על החברה שסביבו ובמהלך ארוך טווח על כל החברה. אם בוחנים את תהליכים בטווח של מאות ואלפי שנים, הערכים והרצונות של החברה השפיעו על המציאות הרבה יותר מהמצאה כזו או אחרת. לכן עיקר התיקון וההבאה של האין סוף האלוקי לתוך המציאות תלוי דווקא בבניית הרצון של האדם ולא בפיתוח הטכנולוגי או המעשי שהוא גורם. ככל שאדם בונה בתוכו רצון חיובי והרמוני הוא משפיע על החברה שסביבו ובעקבות כך על כל האנושות ועל כל המציאות כולה להיות בעלת מבנה רצוני ופסיכולוגי הרמוני ואחדותי יותר[2].

חברה אנושית בעלת רצון אצילי וטוב לשלמות רוחנית וערכית תשפיע בסופו של דבר לא רק על עצמה אלא גם על בעלי החיים, הצמחים וכל המציאות, הן באופן מודע של אילוף או חינוך בעלי חיים ובעיקר באופן תת מודע של השפעה פסיכולוגית מסויימת שקשה להגדיר ולכמת באופן מוחלט. אין לנו יכולת לשער עד כמה השפעות פסיכולוגיות ורוחניות עמוקות נגרמות מאדם לאדם, מחברה לחברה ומן האנושות לשאר המציאות.

על פי עיקרון זה מסביר הרב קוק שהדרך שבה האלוקות האין סופית חודרת לתוך המציאות לתקן אותה ולהפוך אותה להרמונית ואחדותית יותר היא בעיקר דרך החדרת רצון חיובי לתוך המציאות, ה' יוצר נטיה רצונית פסיכולוגית ורוחנית להטבה והרמוניה וכך מקדם את המציאות לתכליתה. תפקיד האדם לקלוט את אותה השפעה פסיכולוגית רוחנית לתוך אישיותו להביא אותה לידי ביטוי, לרצות אותה ולממש אותה בחייו. הרצון איננו בריאה אנושית אלא השראה אלוקית שחודרת לתוך האדם מעולמות האין סוף שמעבר להכרתו.

הרצון הוא הדבר המשפיע החזק והעוצמתי ביותר שפועל בעולם, אפילו שכלפי חוץ הוא נראה אוורירי ורוחני, האמת היא שהוא פועל באין ספור תהליכים פסיכולוגיים על החברה כולה ומחולל השפעות רוחניות ומעשיות בלתי נתפסות. חברה בעלת רצון חזק תהיה עמידה יותר ויציבה יותר מאשר חברה בעלת שגשוג כלכלי אבל עולם פנימי חלש, עיקר הכח נקבע מבפנים ולא מבחוץ.

הרצון להטבה ושלמות הוא הקו האלוקי החודר לתוך המציאות, ההטבה האלוקית מגיעה לעולם דרך הרצונות להטבה שמתעוררים בתוכו, לכן עיקר התיקון והקלקול נמצא בתחום הרצון, כח הבחירה אנושי נמצא ברצונות שאותם בוחר האדם לחוות באישיותו. הצד הטכני של מעשי האדם הוא בעל חשיבות שולית וזניחה ביחס לרצונות האדם, שם נמצא עיקר הפעולה שלו על החיים והמציאות ושם עיקר התהליכים הפסיכולוגים שפועלים לטווח ארוך ויציב באמת. יתכן אדם שיחולל מעשה חמור מאוד שהשפעתו תהיה לחמש או עשר שנים, אבל אדם בעל רצון שלילי יכול להשפיע באופנים נסתרים ופסיכולוגים על משפחתו, סביבתו ועמו לאורך מאות ואלפי שנים. שם נמצא עיקר התהליך ושם צריך להיות עיקר התיקון[3].

הרצון האחדותי של האל יכול להופיע בתוך האדם אם הוא בונה בעצמו אישיות הרמונית שמתאימה לרצון האלוקי. ככל שאדם שקוע בפרטיותו, באגו ובצרכים הפרטיים שלו בלבד, כך מופיע בו רצון אלוקי מצומצים יותר. ככל שאדם מבטל את פרטיותו והופך את עצמו לאדם כללי, שרוצה בטובת כל המציאות, שחותר להרמוניה ואחדות, שמצפה לשלמות כל הבריאה וטובת כל היצורים, עד האחרון שבהם. כך אישיותו מתאימה יותר לרצון האלוקי והוא מופיע בו יותר ויותר.

אדם צריך לחוות את רצונו לא כהברקה פרטית, אלא כשטף של רצון אלוקי ולאומי שפועל במציאות, הרצונות שרוחשים בו הם חלק מרצון מקיף של האומה כולה שפועל במציאות והוא חווה חלק ממנו באישיותו הפרטית, אדם שמודע לכך מבין שיש לו אחריות לקחת את רצונותיו ולהגביר את הצד החיובי שבהם ולהשתיק את הצדדים השליליים, לכל אדם אחריות לבטא את הרצון הלאומי שחי בתוכו, כחלק מן הרצון האלוקי הכללי שמקיף שחודר לתוך המציאות לתקנה. כל ביטוי של רצון שלילי, מחולל השפעות רצוניות אדירות בכל המציאות. האדם שחושב שהוא פרט בודד במציאות, אטום מרחף לעצמו, לא מבין את קיומו האמיתי וחש פחד ותלישות, אדם שמבין שכל הוויתו היא חלק מרצון לאומי כללי מתמלא כוחות חיים והשראה ויש לו ביטחון שהוא חלק מהוויה כללית ומרכזית שפועלת בעולם[4].

המעשים שהתורה מצווה עליהם אינם מטרה בפני עצמה, אלא בעיקר אמצעי כדי לשנות את תודעת האדם ורצונו. מטרת המצוות ליצור באדם תודעה שמכילה בתוכה רצון הרמוני להיטיב לכל המציאות כולה ולהביא אותה לשיא כוחותיה. ככל שהאדם והחברה מכילים תודעה מתוקנת כזו הם מכילים בתוכם יותר רצון אלוקי וההופעה האלוקית השלמה יכולה להתממש במציאות באופן מלא יותר.

הרצון הוא הקו האלוקי שחותר בתוך מעגלי החיים לאזנם ולשפרם, הקו האלוקי שחודר לעיגולי החומר ומביא אותם לאיזון ושלמות. הקו האלוקי הזה ניתן דווקא בתוך הנפש האנושית ותלוי בהחלטת האדם, אם האדם יקח את הרצון האלוקי למקומות שבהם הוא צריך להיות או שיצמצם אותו בתוך נפשו למקום אגואיסטי, קטן ושפל ויהרוג את הרצון האלוקי לשלמות הרמונית בתוך נבכי נפשו המצומצמת. הדבר המרכזי שמייחד את האדם ושלמענו האדם הגיע למציאות הוא כח הרצון, היחיד שיכול "לעכל" את הרצון האלוקי מתוך המציאות זה האדם, הכישרון של האדם לרצות, לשאוף ולבחור בטוב, הוא דבר שאין בשום חלק אחר של המציאות ולכן עיקר תפקידו של האדם הוא לרצות בטוב, לרצות את השלמות וההטבה של כל החיים וכל הבריאה.

הצורה שבה האדם מפיק ובוחר את רצונותיו איננה משפיעה רק על עצמו אלא על הופעות כל שאר הרצונות במציאות. הרצון הוא הוויה אחדותית שלמה וכוללת ששורה במציאות ומובילה אותה, כל פעם שאדם רוצה ובוחר הוא משפיע על האיזון של כל מכלול הרצונות במציאות. יתכן שצדיק שיושב בתוך ביתו וחווה רצון עצום להטבה ושלמות, משפיע על קיום הרצונות אצל אלפי אנשים אחרים שכעת חווים רצון טוב ומעודן יותר בתוך נפשם.

אם עם שלם יהיה בעלת רצון חזק להטבת המציאות, להרמוניה ואחדות, לחזון של מצב שלם ומאוזן, הדבר ישפיע באופן בלתי יאמן על שאר האנושות ויגרום להטבה גדולה של כל היצורים ביקום. זהו ייעודו המרכזי של עם ישראל, עם ישראל לא נועד להיות כובש איפריאלי או לתכנן חלליות לירח, עם ישראל נועד להיות הגורם הרצוני החזק והאיכותי ביותר של האנושות, אומה שלמה שבכח הרצון המאוחד והעוצמתי שלה תגרום להשפעות חברתיות, פסיכולוגיות ורוחניות על האנושות והמציאות כולה. עיקר עניינו של עם ישראל זה לחולל מהפכת רצון במציאות. כיון שהרצון הוא הגורם המהפכני והמשתנה בתוך העולם המעגלי הסגור, שינוי הרצון של העולם יחולל מהפכה ושינוי במציאות כולה, זהו הצעד החשוב ביותר של הפיכת המציאות לגילוי אלוקי גדול ושלם יותר.

כיצד פועלת התשובה?

כפי שכתבנו, המציאות כולה היא הופעה של האלוקות לעיני האדם, רשמים אלוקיים מופיעים אלינו בתור חפצים, רעיונות ודמיונות. כל מה שאנו נפגשים איתו זו האלוקות בלבושים שונים ומשונים, הכל מכיל חיות, אור והופעה נפלאה של כח אלוקי שלם ואחדותי. גם הרע הוא הופעה אלוקית, המציאות כולה מכילה איזון עדין בין כל הכוחות והרמוניה מושלמת, בטווח של אלפי ומליוני שנים כל מעשה הוא בורג קטן במערכת העולמית הכללית ולכל פעולה ומעשה יש מטרה ותכלית חיובית בתמונה הכללית של העולם.

בטווח ארוך המעשים כולם נלקחים למקום שבו הם צריכים להיות ולהשפיע באופן חיובי בגלגולים שונים על המציאות. הדבר המרכזי שבו השאיר הבורא מקום לקלקול או תיקון כתוצאה מתודעת האדם ואישיותו הוא נושא הרצון, הרצון הוא הדבר שיכול להיפגם מן הבחירה האנושית, לכן תיקון הרצון מתקן את הפגם שנעשה בחטא ואילו המעשה של החטא הוא חלק מן ההשגחה האלוקית המושלמת שלוקחת הכל לטובה בגלגולים שונים. את ההופעה האלוקית שבחפצים ובברואים לא ניתן לשנות, את ההופעה האלוקית שברצון האלוקי ניתן לשנות ולצמצם או להרחיב לפי בחירת האדם. אדם שיבחר לרצון באופן מצומצם ואגואיסטי יגרום להופעה רצונית קטנה יותר בתוכו ואדם שיבחר לרצות באופן הרמוני אחדותי וכללי יגלה בתוכו רצון אלוקי גדול יותר. זהו הנס הפלאי של הופעת הרצון באדם, זו תכלית הדבקות והתפילה לאלוהים[5].

החזרה בתשובה עוסקת ברצון, לא במעשים, המעשים והחומר לעולם יכילו בתוכם הופעה אלוקית שלמה ללא קשר למעשי האדם. אבל הרצון הוא הדבר שבו צריך לחולל שינוי. אדם שרצה באופן קטן ומצומצם גרם לכך שהרצון האלוקי לא יופיע בו, לכן עליו לערוך חשבון נפש ולחולל בתוכו תהליך רצוני מקיף של הגדלת הרצון והפיכתו לאדם שרוצה באופן כללי הרמוני יותר. שינוי הרצון הוא המגמה והמסקנה של תהליך התשובה ואם אדם הצליח באמת לשנות את רצונו הוא תיקן בכך את הפגם שעשו חטאיו.

החטא איננו הסיבה לבעיה אלא הסימן לכך שיש בעיה רצונית עמוקה בנפש החוטא, לכן אדם שחטא בשוגג לחלוטין, איננו צריך לחזור בתשובה ואין אנו דורשים ממנו כפרה, שכן הרצון שלו לא היה מעורב בחטא וממילא הוא לא חולל שום פגם (למעט אדם שפעל ברשלנות מסויימת שמבטאת פגם גם ברצונו, כגון רוצח בשגגה שגולה לעיר מקלט). המציאות עצמה לעולם נשארת בשלמותה, רק צינור הרצון האנושי, יכול להיפגם על ידי הפיכתו לדק ואגואיסטי יותר, או להיתקן על ידי הרחבת הצינור והפיכת הרצון של האדם בחזרה לכללי ובעל רצון להטבה למציאות, זאת היא "קרבת אלוהים" וזו משמעות התפילה והמצוות.

היכולת להתחבר לפן האלוקי של הרצון דורשת מן האדם לההפך לאדם כללי, זאת אומרת להתעלות מעל פרטיותו הבוערת, לחוש את המגמה הכללית של המציאות. המציאות כולה חוזרת בתשובה, המציאות כולה מלאת רצון להשתכלל ולתעלות, האדם שיוצא מפרטיותו וחש את חלק מזרם ההתעלות הכללי של היקום הופך את עצמו לבעל אישיות אחרת. כל הקשיים והמאורעות שלו מקבלים פרופורציה אחרת, הוא מתמלא שמחה מן התהליך הכללי של המציאות, גם אם בחייו הפרטיים ישנו קושי. האדם הכללי חש את היותו חלק, פיסה במארג היקום, הוא לא אטום בודד בעולם אלא אבר בישות גדולה ורצונו הוא חלק מרצון אדיר הפועל במציאות.

התשובה היא דבר שמח, הדבר השמח ביותר בעולם. אדם שמודע לכך שהוא חלק מרצון כלל עולמי מבין שכל צרותיו וקשייו הם חלק זעום מטוב כללי עצום שהולך ומתרחש בעולם. חזרה בתשובה היא חזרה לחיים האמיתיים, לחיי הכלל. האדם מבין שבעת החטא עולמו הפך להיות צר כעולם נמלה וכעת עליו להרחיב את מבטו, להתעלות לרצון כללי ומקיף יותר, לרצות אחרת את חייו ולראות את כל המציאות בפרספקטיבה גדולה וכללית יותר, מתוך אלפי שנות היסטוריה ומרחבי עולמות, פתאום שאיפותיו משתנות, אישיותו מקבלת מימד אחר וכולו מתמלא בשמחת שלמות אדירה. מעתה החטא שהיה כל כך חשוב הופך להיות מעשה שפל ושולי בתוך מרחבי החופש של הרצון העולמי, הוא מבין שחטא ובאותה עת מבין שעצם ההבנה הזו מכפרת עליו וכולו מתמלא רחמים וחן כלפי אלוהים ואדם[6].

ביטחון התשובה הוא חלק מרכזי בהתגברות על היצר, אדם מיואש חסר כוחות חיים וממילא נגרר לחטא פעם נוספת. האדם השמח, הבטוח בתשובתו, יכול למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר ולשוב בתשובה. אין מדובר במשימה קלה, חלק ניכר מפעולת החטא על החוטא היא היאוש והתסכול מכך שחטא. לפיכך האמון בכך שהמעשים אינם העיקר אלא הרצון, התודעה המתוקנת שהאדם הוא חלק מרצון כללי יותר של האומה והאנושות, פתיחת המבט להיותו חלק ממרחב היסטורי ועולמי גדול יותר שהולך ומתקדם ולא פרט בודד בעולם, היא הדרך היחידה לקבל את ביטחון התשובה, את האמון בכך שהחיים מלאים כח וטוב. אדם ששומר על שמחה ויצירה, על אמון בעצמו ובמציאות, יוכל לגרום לעצמו להתרומם משברי החטא ולחזור לדרך הישר.

התשובה הראשית היא שישוב האדם לעצמו, לא לעצמו המצומצם של רצונותיו הפרטיים, אלא לאלוקי שבתוכו, לרצון הכללי ביותר והעליון ביותר לטובת כל היקום וכל הברואים. אדם ששב במעשיו בלבד ואת רצונו לא שינה עשה תשובה של רמיה, עיקר התשובה היא מהפכה של אישיות האדם בכל זיק רצון, בכל נימת מחשבה, הכל מהווה חלק משאיפת המציאות לבוראה, ממגמת האנושות הכללית שהולכת וחותרת בחיי החומר העיוורים[7].

סוד התשובה הוא האמון בקלותה של התשובה, יצר האדם מפתה אותו להתייסר בנפתולי החטא, להישאב למעגלי האשמה עצמית וחוסר ביטחון, ליפול לתהומות היאוש. עיקר תהליך התשובה הוא קודם לבנות תודעה חדשה של אמון בחיים, באומה, בעצמו, לחזור ולהיות חלק מן הכלל, חלק מן המציאות, לצאת ממיצרי האגו והפרטיות ולהשתחרר למרחב הרצון העולמי, האלוקי של הטבה לכל הברואים[8].

אור התשובה ממלא את היקום, עלינו רק לפקוח עיניים, לנשום אותו לתוכנו ולהאמין, בעצמנו, בעמנו, באלוקי השורה בכל פינות החיים ורק מחכה שנפתח את ליבנו אליו. החיים הם דבר שמח, קליל, מאושר, נפש האדם היא שמכבידה עליהם בהיותה בתודעה מצומצמת ופרטית. קלותה של התשובה פותחת את האדם להאמין ברצון הלאומי והעולמי השורה בתוכו ומאפשרת לו לחזור לחיים, לראות את המציאות בפן הרחב האמיתי שלה, מלא הטבה והתעלות.

הכותב הוא ר"ם בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.