שבוע וחצי לפני פסח. 11:15.
"שלוש אריזות ספגטי, חבילת פתיתים, שקית קוסקוס, ארבע חבילות קמח, שני תריסרי לחמניות שיפון ושש מקמח מלא" מניתי. "חמש שקיות עוגיות, חמש!" המשכתי, "שקית קמח מצה - חמץ, חבילת פסטה מסולסלת, חלה, ארבעה בורקסים יתומים, שניצל בציפוי פירורי לחם, בצק לפיצה, קילו וחצי ביסקוויטים" והרשימה התארכה עוד ועוד, נושקת ברכות לאינסוף.
"מה נעשה עם כל החמץ הזה?" שאלתי את אשתי, "עוד שבוע וחצי - פסח פה!".
אשתי, החלה לחשב בקור רוח את התפריט לשבוע הקרוב "היום בערב ספגטי בולונייז, מחר בבוקר לחמניות, בצהריים קוסקוס עם רוטב. בערב נזמין את משפחת ויצמן לארוחת ערב, נכין פיצות למנה ראשונה, אחר כך ספגטי ברוטב איטלקי ונקנח בעוגיות ובמוס ביסקוויטים ושקדים".
גם שאר ימות השבוע זכו לתוכנית דומה. שלוש ארוחות ביום - שלוש מנות חמץ שונות ומגוונות. ובכל ארוחה - אורח.
בזה אחר זו צעדו בסך: פשטידת אטריות, ספגטי ברוטב כזה, פסטה ברוטב אחר, עוגה א' ועוגה ב'. החמץ שונע מן המדפים הישר אל קרבינו וקרבות אורחינו הרבים.
יומיים לפני פסח. 22:32.
"אליהו" צעקה אלי אשתי מן המטבח, "תראה מה מצאתי במקפיא!". באורח פלא שלפה אשתי ממעמקי תא ההקפאה נושף האדים, שקית עמוסת מלוואחים וקופסת עוגיות תוצרת בית.
"ה' ישמור" נאנחתי, "אין סוף לחמץ. מה נעשה?".
ערב פסח. 09:13.
גלשתי לאתר 'כיפה' ועקבתי אחרי ההוראות שריצדו על המסך.
ערב פסח. 09:42.
גבר צעיר חתם בכתב יד מסולסל על המחאה בנקאית על סך מאה אלף שקלים והעביר אותה לרב. נורות פלאש הבזיקו והרב הראשי לישראל לחץ את ידו של חוסיין ג'אבר. כל חמצהּ של מדינת ישראל עבר לרשותו תמורת מקדמה נאה.
ליל הסדר, פסח. 23:56.
פתחתי "כל דיכפין ייתי וייפסח". הסדר התקדם לאיטו חולף דרך הסימנים המוכרים. סביב לשלחן הסבו בני המשפחה, מפטפטים בעליזות בענייני יציאת מצרים. הגענו ל'שלחן עורך', קמתי מן השלחן לעזור בהגשת המנות מפלס דרך ערמות זאטוטים מקפצים וצוהלים. דפיקה קלה נשמע מכיוון הדלת, איש כמעט ולא שם לב. רעש הדיבורים גבר עליה. הדפיקה נשמעה שוב, ניגשתי אל הדלת והצצתי דרך העינית. איש עמד בחוץ, מואר באור הירח המלא. עיינתי בו, איש זר לגמרי, לא מוכר. פתחתי את הדלת, חושש מעט. 'הומלס?' תמהתי ביני לביני.
"שלום", הוא פתח. "שלום" השבתי. "אני יכול להיכנס?". הוא נראה תמים, לבוש חליפה משובחת בצבע שחור פחם, עניבת משי יוקרתית מנצנצת על חזהו. "כן" אמרתי ופתחתי את הדלת למלוא רוחבה. הוא נכנס והתיישב על הספה שבסלון. הא הניח תיק 'ג'יימס בונד' על שלחן קפה נמוך וממנו שלף חבילת דפים עבה.
"זו משפחת גליל", קבע בנימה פסקנית. הוא עלעל בחבילה עד שמצא את הדף הרצוי. "תביא לי צלחת מהקוסקוס של אשתך" ביקש, "ותשים הרבה רוטב עם ירקות. וגם חתיכת כבש". הבאתי לו כבקשתו. הוא אכל, נהנה מכל לעיסה, מהנהן בראשו.
"שוקראן", אמר כשסיים, "היה טעים מאוד. אשתך בשלנית טובה". כחכח מעט בגרון. "רוזנבלום זה פה ממול, לא?" שאל, מעלעל בדפים שוב, "יש להם ויסקי משובח, שנת 1944"...
שבועיים לפני פסח. שעה לא ידועה.
אתם מביטים בארונות המטבח שלכם ומבינים שלא תספיקו לאכול את כל החמץ שברשותכם עד פסח. מאחר שהתורה אסרה על החזקת חמץ בפסח, איסור המכונה "בל יראה ובל ימצא", יהיה עליכם לבער את החמץ בערב פסח במדורה השכונתית. אך מה על בקבוקי הוויסקי היקר שקיבלתם במשלוח המנות של פורים, האם גם דינם נגזר לכלייה? לא, הם יכולים לעבור את פסח בשלום בזכות מכירת החמץ. בפשטות, אין חובה לבער את החמץ. החובה היא שלא יימצא בבעלותו של יהודי, ומשכך - ניתן להעבירו לבעלותו של אדם אחר, אינו יהודי, שאינו מחויב בהשבתת חמץ. שני האופנים של העברת בעלות מותרים: מתנה או מכירה ובלבד שיעשו בכנות ומתוך כוונה גמורה, וכלשון השו"ע: "ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט" (או"ח תמח, ג). המכירה הפכה לאופן העברת הבעלות המועדף - מטעמים כלכליים יש לשער - שכן ניתן היה לבטלה ביתר קלות לאחר הפסח. אכן, פה נזרע זרע הפורענות. העובדה שהמכירה ניתנת לביטול הפכה אותה אט אט למעשה סמלי, לטקס. כאן חשוב לציין שמכירת חמץ לפני פסח אינה המצאה של דורנו; כפי שהראה כבר הגר"ש זווין, במאמרו הנפלא "מכירת חמץ והשתלשלותה", מכירת חמץ בערב פסח, גם אם לא כתחליף לביעור כמקובל בימינו, מוזכרת כבר במשנה: "כל שעה שמותר לאכול - מאכיל לבהמה, לחיה ולעופות ומוכר לנכרי" (פסחים יג, א). ממקורות מקבילים עולה שמדובר היה במכירה גמורה שכללה גם שינוי רשות של החמץ, כלומר: העברתו מביתו של היהודי לביתו של הגוי. אכן, אופן המכירה עבר גלגולים רבים במהלך הדורות - עד שהאופן המקובל כיום, מכירה וירטואלית מרחוק שאינה כרוכה בשינוי רשות ושכל השותפים לה יודעים מראש שהיא זמנית ועתידה להתבטל בחלוף החג, רחוק מאוד מזה המקורי. כל כך רחוק עד שרבים הטילו בו דופי. הביקורת נשמעה מפי חילונים ודתיים כאחד; היותה של המכירה פורמלית בלבד הביאה את הראשונים לראות בה מעשה רמייה דתי מגוחך, "עבודה בעיניים" בלשון עממית, ואת האחרונים - פסול הלכתי של "הערמה".
יש צדק רב בביקורת זו. זו הסיבה שעדיף לבער את החמץ מן העולם. זו הדרך הטובה מכל שאינה כרוכה בספקות כלל. כדאי להגביל מראש את קניית החמץ בשבועות הסמוכים לפסח למינימום הנצרך - כדי למעט בחמץ הפרטי שסופו ביעור. אכן מי שחמצו מרובה ובעל ערך כספי רב, כגון בעלי רשתות שיווק ומפעלי מזון אך גם אדם שברשותו חמץ יקר ערך כמו שתייה חריפה שהיא חמץ, יכול למכור את החמץ ללא חשש ובלבד שהמכירה תהיה מלאה. אכן, אם המוכר אינו מתכוון למכור את חמצו באמת - כך שאם הגוי קונה החמץ ידפוק על דלתו באישון ליל הוא ייתקל בסירוב - חתימתו על מסמך המכירה היא בעלת תוקף מפוקפק ביותר. כל יהודי שבוחר למכור את חמצו צריך להבין שהמכירה היא אמיתית לחלוטין.
מאחר שבמכירה כהלכתה ישנן פרטי פרטים שאדם מן השורה אינו בקיא בהם, החלו בדורות האחרונים להנהיג מכירה כללית בידי רב. כאן המקום להזכיר שמן הראוי היה להוציא את החמץ מן הבית לרשותו של הגוי ממש. אכן, מאחר שהדבר קשה, לכל הפחות ישכירו לו את החדר שבו החמץ ויתנו לו להיכנס אם יבוא לקחת את רכושו (כפי שנמצא בנוסח המכירה של הרבנות). יפה עושים הרבנים הפוקדים באקראי כמה מבתי בני קהילתם ומאפשרים לקונה הגוי לקחת את החמץ שרכש. האם גם רב הקהילה שלכם ישלח לביתכם את מר חוסיין ג'אבר? קרוב לוודאי שלא, אבל אין לדעת. כך שאם תשמעו דפיקה באמצע ליל הסדר, הכינו את הויסקי...
המחבר הוא רב בקהילה בחו"ל, ראש כולל תורה מציון, מורה למדעים ובעל הבלוג "בלוגין שאובין".