מתנה גדולה נתן לנו הלוח העברי שלא זו בלבד שהוא מספק לנו את ה"שנה" כיחידה נוחה לניתוח, אלא אף מחייב אותנו, על ידי חגי תשרי שבפתח השנה, לערוך חשבון נפש ולשאול את עצמינו את השאלות הנוקבות: מה תכננו באלול שעבר? הגענו לשם? התקדמנו לפחות, או שמא נסוגונו? נעלה כאן נושא אחד מני רבים, שנראה שתלו תקוות גדולות עליו לשנה החולפת, ונבחן את מידת הצלחתנו.
קָרְבָה סוף שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה.
איזה באז מרענן ומבטיח ליווה אותנו ערב שנת השמיטה, כאשר ארגונים משובחים רבים בעלי כוונות נשגבות, התאחדו, כחצי שנה לפני שריקת הפתיחה, תוך השקעת משאבים משמעותיים והקרבת זמן ומחשבה של אנשים מוכשרים ומסורים, כדי לדאוג ששנת השמיטה הזאת (החולפת כעת חיש מהר) לא תהיה כמו קודמותיה של הדורות האחרונים. לא עוד שנת שמיטה המתאפיינת בסכסוכים טרחנים על הדרך הכשרה ביותר לעקוף ולהתעלם מן השמיטה, עקב התמקדות מוקצנת ומצמצמת את הראיה סביב השאלה הנצחית "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?!". פסגת החזון של שמיטה זאת כבר לא תהיה מדבקה הנושאת בגאון את ההכרזה "ללא חשש שביעית".
הפעם ננשום עמוק את אווירתה הצחה של ארץ ישראל, נביט למרום, ונעסוק בערכים הנפלאים ששנת השמיטה הנחילה לעמנו (רשימה חלקית):
שוויון לכל שכבות החברה - שנה שלמה של "שלי שלך".
וויתור גורף לחלשי החברה שנקלעו למצבים כלכליים שאין יציאה מהם -לחיצת כפתור RESTART בעבורם על ידי שמיטת חובות.
שאיפה לקיימות ברוח ההחלטה פה אחד של ממשלת ישראל ב-2003 "מדיניות ממשלת ישראל תתבסס על עקרונות של התנהלות פיתוח בר-קיימא המשלבים: כלכלה דינמית, שימוש מושכל במשאבי טבע, הגנה על מערכות אקולוגיות ומתן שוויון הזדמנויות לכל. זאת - על מנת לענות על הצרכים של הדור הנוכחי וצורכי הדורות הבאים...".
עיסוק רציני ומושקע ברוח - שנה של תרבות, לימוד, פיתוח עצמי, מילוי מצברים. במקום השגרה המתישה, עבודה - תכניות ראליטי - שינה - עבודה, נמלא את המוזיאונים, הספריות, המתנ"סים התיאטרונים ובתי המדרש. נרחיב אופקים, נעמיק ידע.
זמן משפחה - הקצאת זמן איכותי וכמותי לאהובינו. לא רק "אתה יכול להשכיב אותם היום? יש לי הר של כביסה!" או "סגור את הטאבלט כבר, ותכין שיעורים", אלא יצירת הזדמנויות להעמקת קשרים, לימוד משותף, טיולים ברחבי הארץ.
אהבת ארץ ישראל - השקעת ימים וסופי שבוע להשתעשע במתנת א-להים זו שאנו נאבקים עליה כל שנות חיינו; להתענג מאוצרותיה, לגלות את סודותיה, וללמוד את מורשתה.
כל זה הטיב לבטא בהשראה ובתמציות הרב הראשי הראשון, הרב קוק: "שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ. שנת שקט ושלוה באין נוגש ורודה, שנת שוויון ומרגוע ... אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום א-לוהי שורר על כל אשר נשמה באפו. אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגלה על ידי המסחר, משתכחת... והאדם חוזר אל טבעו הרענן"
אז כעת קרב סוף שנַת השבע, הגענו לימי אלול, עונת הדין והחשבון: איך היה? מה התוצאות של ההתעסקות הענפה וההכנות המרשימות (ללא שמץ של ציניות)?
עם כל הכאב והעצב, אין מנוס מלומר את האמת: למיטב הכרתי, היה כאן כישלון מוחלט.
אולי חוץ מהאנשים שבגרעין ההתארגנות עצמם, לא נראה ששנת השמיטה נגעה בנשמה הישראלית במאומה. לא הייתה שום עדיפות על כל שנות השמיטה של הדורות האחרונים. הביטוי הציבורי הנעלה ביותר שראינו היה דחייה של כמה וכמה עיריות לשתילת צמחים עד סוף השנה; וגם הקרבה זאת לוותה, לא פעם, בסכסוכים מרים בין התושבים.
למה העסק לא התרומם?
אני בטוח שאלה שעמלו במלאכת הארגון בעבורנו יידעו לענות על כך יותר טוב מכותב שורות אלו, שרק עקב מן הצד בציפייה גדולה. אך אולי האובייקטיביות תועיל ואציע שהאויב העיקרי של שנת השמיטה הוא ההתעלמות שלנו ממהותה העיקרית, הרי היא היותה שנת שבתון. לא נראה לי שזו מציאותי לצפות מן הישראלי המצוי, שגם כך לחוץ הוא ומחפש בייאוש את זמנו למרגוע, להתפנות ולהשקיע ולו אפילו בחלק מן הערכים החיוניים כל כך שמנינו, ללא פרישה זמנית, לפחות חלקית, מעבודתו.
אם כנים ורציניים אנחנו, אני מציע שנתחיל לחשוב עכשיו על השמיטה הבאה, בעוד 6 שנים, איך אפשר להתארגן כדי שכל מי שחפץ בכך יוכל לקחת יום שבתון אחד בשבוע, ויעבוד רק 80% ממשרתו (נתחיל בזה) במשך שנת השבע. לדוגמה, יפריש 3% ממשכורתו במשך 6 שנים, שיצטברו ל-18% ועוד ריבית לשנת השבתון שישלימו את משכורתו. ביום החופשי שלו, יעסוק בהתנדבות לנזקקים, בלימוד, בדאגה לאיכות הסביבה, ביום כיף עם ילדיו... אין לי ספק שהשקעה קטנה זאת תישא פירות רבים, בוודאי ברמתו הרוחנית והתרבותית של עמנו, אך בסופו של דבר, מתוך ההתרעננות, אפילו בשגשוג כלכלנו.
הכותב הוא חבר ארגון רבני בית הלל