בתשובה הלכתית שנמסרה בכיפה שעניינה היה במעמד המוסרי של עונש קיבוצי בשעת מלחמה, נכתבו בין היתר על ידי הרב יהודה הלוי עמיחי הדברים הבאים:
תחילה צריך לדעת שמוסר זו הגדרה של הלכה אלוקית, מוסר האדם הוא מוסר משתנה מיום ליום ומתקופה לתקופה, דבר שהיה מוסרי לפני דור איננו מוסרי היום, וכן להפך, כל מוסר שיכול להשתנות איננו מוסר אמיתי. דוגמא לדבר הנאצים ימ"ש אהבו כלבים ובעלי חיים, אבל להרוג יהודים לדעתם זה מוסרי. כך שהמוסר האנושי משתנה ולא יציב.
לעמדה עקרונית זאת ניתן למצוא תימוכין, אך כנגדה קיימת במקורות היהדות עמדה איתנה אחרת המצדדת ב"מוסר האדם" שמקורו איננה בהלכה. ר' סעדיה גאון הניח (אמונות ודעות ג,ח) כי קיימות מושכלות ראשונות בענייני מוסר, כגון איסור זנות או גניבה, ויש לשלול כל אפשרות כי האל יצווה באמצעות נביא להפר אותן. הרמב"ם הבהיר כי אדם נענש - גם ללא אזהרה מן השמים - אם עבר על דבר שהוא "אסור לו בטבעו-שמלידה (של האדם). כוונתי לאיסור העֹשֶק והעוול" (מורה הנבוכים ג' יז). הרמב"ן - הגדיל לעשות - כאשר טען כי לא די לו לאדם במה שאסרה עליו התורה: "גם באשר לא צִוְך - תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר" ויש לנהוג כך בענייני "משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם" (הרמב"ן לדברים ו יח). דומה כי שוב ושוב יש לחזור ולשנן את דבריו המפורסמים של הרב קוק לפיהם "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם" (שמונה קבצים, א, עה). הוא הניח, אפוא, את קיומו של מוסר טבעי אנושי בסיסי שאיננו בר-ביטול.
בתשובת הרב לשאלה שהוצגה, הובאה דוגמה קיצונית כראייה לכך שהמוסר הטבעי איננו מוחלט: "הנאצים ימ"ש אהבו כלבים ובעלי חיים, אבל להרוג יהודים לדעתם זה מוסרי." מדברים אלה יהא מי שיסיק כי קיימת זיקה בין יחסם האוהד של הנאצים לחיות מחמד ובין רצח יהודים, ובכך באה לידי ביטוי תפיסתם המוסרית. כדי למנוע הבנה מסוג זה, מן הדין להציג את הדברים באופן שונה לחלוטין: רצח היהודים על ידי הנאצים ביטא את תפיסתם כי היהודים אינם קרויים "אדם", ויש להשמידם כפי שיש להכחיד חיות רעות המזיקות לחברה האנושית הראויה לשמה. לא נמצאו עדיין כל סימוכין עובדתיים לכך כי ככל שבני אדם חומלים יותר על בעלי חיים הם נוטים יותר לפגיעה בקדושת חיי אדם. אמנם, גם בחברה של היום כבר היו מי שציינו כי לא כל האמונים על "ביצי חופש" של בני כנף מקפידים הקפדה יתרה שלא תהא אצבעם קלה על ההדק כלפי בני-אנוש, אך אין היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. בכל מקרה, אזהרת "לא תרצח" מצויה לצד אזהרות שעניינן צער בעלי חיים.
בשאלה שהופנתה לרב הוצגה הבעייתיות שבעונש קיבוצי. דומה כי בעיקרה אין בשאלה אלא גלגול של אותה תמיהה אנושית נוקבת (אשר ככל הנראה לא נבעה עדיין מן ההלכה למשה מסיני) שהשמיע אברהם אבינו לגבי עונשה הקיבוצי של סדום: "... להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע? השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? (בראשית יח כה). לא מצינו שהקדוש ברוך התרעם על דברים אלו, ואין כל טעם להניח כי אין דעת המקום נוחה מהתנגדות הנובעת ממניעים מוסריים למעשים מסוג זה.
העונש הקיבוצי שהוזכר בשאלה התייחס לדוגמה האקטואלית המפורסמת: "להטיל פצצה על בית שיש בו את המחבל, והמשפחה שלו שהם לא מחבלים (אשה וילדים) ולהרוג אותם". בתשובת הרב הודגשה הדיכוטומיה בעניין שלפנינו בין "מוסר אישי" ובין "מוסר ציבורי" הנהוג במלחמה. לא נוסיף תבן לעפריים, שכן דוגמה ספציפית זאת כבר נדונה לא אחת ונדרשה לכאן ולכאן.
עם זאת, לא למדנו ממקורות היהדות כי קיימת דיכוטומיה בין מוסר אישי לציבורי (ובעיקר צבאי), וכי אין מקום בשדה-הקרב לחובה מוסרית הנהוגה בחיים האישיים. משמעות הכתוב "... והיה מחנך קדוש" (דברים כג טו) כבר נדרשה על ידי הרמב"ן כדי לבטא את החשש מפני מציאות בה "הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". מוטב, אפוא, להניח כי הכתוב האומר "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך" (שם שם) בא לציין כי לית אתר פנוי מניה, ולפיכך הדרישה המוסרית מן האדם איננה פוקעת כאשר הוא מצוי בהקשר ציבורי או אף צבאי.
הכותבת הינה פרופסור במחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בר אילן