'גומל נפשו איש חסד' (משלי יא, יז) - זה הלל הזקן.
הלל הזקן בשעה שהיה נפטר [=נפרד] מתלמידיו היה מהלך והולך.
אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך?
אמר להן [הלל]: לעשות מצוה.
אמרו לו [תלמידיו]: וכי מה מצוה הלל עושה?
אמר להן [הלל]: לרחוץ במרחץ.
אמרו לו [תלמידיו]: וזו היא מצוה?
אמר להן [הלל]: אין [=כן].
ומה אם איקוניות של מלכים [=הפסלים שבצורת המלכים] שמעמידין אותן בבתי תיאטריות ובבתי קרקסיות שלהן, מי שהוא ממונה עליהן מורקן ושוטפן, והן [=המלכות] מעלין לו סודרין [=משכורת], ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות,
אנו שניברינו בצלם ובדמות, דכתיב [=כמו שכתוב]: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' (בראשית ט, ו), על אחת כמה וכמה.
(ויקרא רבה (מרגליות) לד, ג)
שאלות
(א) איזו מצווה הלך הלל לעשות?
(ב) האם רחיצת הגוף היא מצוות ממש; כמו, למשל, מצוות כיבוד אב ואם?
(ג) מה מסמלים השומר (=האדם שממונה על הטיפול בפסלים), הפסל והמלכות?
(ד) לאור המשל, מדוע הלל החשיב את רחיצת הגוף כמצווה?
(ה) מהו הפסוק שפותח את הדרשה? וכיצד הוא קשור לסיפור?
תשובות
(א) הלל הלך לרחוץ את הגוף.
(ב) רחיצת הגוף אינה מצווה פורמאלית (כלומר אין היא אחת מתרי"ג מצוות), ומסתבר כי אדם אינו מצוּוה להתרחץ בכל יום. אלא נראה שכוונת הלל לומר כי רחיצת הגוף הנה מעשה בעל ערך דתי, כמו של מצווה.
(ג) השומר שמטפל בפסלי המלכים מסמל את האדם שצריך לטפל בצרכי גופו. שטיפת הפסל שבדמות המלך מסמלת את רחיצת הגוף שנברא בצלם ובדמות ה'. המלכות שחפצה בטיפוח הפסלים (שעל כן היא נותנת שכר וכבוד לשומר המטפל בהם) מסמלת את מלך העולם אשר חפץ בטיפוח הגוף - צלם אלוקים. לסיכום, הטיפול בפסל שבדמות המלך (מלך הארמון) מקביל לטיפול בגוף שבצלם אלוקים (מלך העולם).
(ד) כשם שבמשל הטיפול בפסל, אשר בדמות המלך, נעשה לכבודו של המלך; כך בנמשל הטיפול בגוף (באמצעות רחיצתו), אשר בדמות ה', נעשה - או צריך להיעשות - לכבודו של ה'. הלל החשיב אפוא את רחיצת הגוף כמצווה, היות שבטיפול בצרכי הגוף יש משום כיבוד ה' ועשיית רצונו.
(ה) הפסוק שפותח את הדרשה הנו הפסוק ממשלי (יא, יז): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד". כלומר: אדם שגומל חסד עם גופו (כלומר שהוא דואג לבריאותו ולניקיונו) הוא איש חסיד, בדומה למי שגומל חסד עם הזולת. ברוח זו מסביר למשל הרלב"ג (בפירושו למשלי יא, יז): "'גומל נפשו איש חסד' - הנה מי שגומל נפשו החומרית, ומחזיק אותה, לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש, הוא איש חסד... ואולם אמר זה, כי קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתברך מה שיענו גופם עינוי, וזה היפך רצון השם יתברך, ולזה תמצא שלא העמידה התורה דבר יהיה בו עינוי לנפש הבהמית, רק מעט, ביום אחד בשנה".
העשרה (רחיצת הגוף לכבוד ה'):
"רוחץ אדם פניו, ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד)". (שבת נ, ע"ב).
מפרש רש"י (שם): "בשביל קונהו - לכבוד קונהו, דכתיב (בראשית ט) 'כי בצלם אלהים עשה וגו'', ועוד: דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו".
נקודה למחשבה
בדף הלימוד עסקנו ברעיון לפיו יש ערך רב ברחיצת הגוף בפרט, ובטיפול בצרכי הגוף בכלל, היות שגוף האדם הוא צלם אלוקים (כעין בבואה של הבורא), ולפיכך כאשר מכבדים את הגוף - או גומלים חסד עם הגוף - מכבדים גם את בוראו.
בקרב החכמים הייתה מקובלת הדעה כי רחיצת הגוף בערב שבת הנה מעשה בעל ערך דתי או אף מצווה ממש (ראו שבת כה, ע"ב, וכן פוסק הטור סימן רס: "מצוה על כל אדם שירחץ בערב שבת לכבוד שבת"). לאור זאת עולה השאלה מה ההבדל בין דעה זו לבין דעתו-חידושו של הלל?
תשובה: מובן כי רחיצת הגוף ביום שישי לכבוד שבת עשויה להיחשב כמצווה, שכן יש מצווה לכבד את השבת. אך החידוש של הלל הוא שגם הרחיצה שבכל יום יום לכבוד ה' היא בגדר מצווה (האמרה שצוטטה לעיל: "רוחץ אדם... בכל יום בשביל קונו" - הולמת את דעת הלל), שכן יש ערך לטיפוח הצלם-הגוף.
להערות והארות: orinoy1@gmail.com