בגמרא מסופר על רב פפא שהיה מטפס בסולם ולפתע נשמטה רגלו מהסולם (שמא אחד משלבי הסולם נשבר) והיה נתון בסכנה. אמר לו רב חייא בר רב: "שמא עני בא לידך ולא פרנסתו".
הגמרא לא הסבירה מנין לו לרבי חייא, שסכנת הנפילה התרחשה כתוצאה מהימנעות ממתן צדקה?!
הגר"א ששלט בכל התורה כולה הסביר, שהדבר מרומז בטעמי המקרא של המילים: "פתוח תפתח". הטעמים הם: 'דרגא (פתוח) תביר ( תפתח )' (תרגום: המדרגה נשברת). דהיינו, מי שאינו מקיים את מצות 'פתוח תפתח' סופו ליפול במדרגות.
עיון בפסוקים המתארים את מצות צדקה מאפשר להתבונן על תוקפה של מצוה זו:
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
התורה מנסחת את נתינת הצדקה בניסוח מיוחד. היא כופלת את המילים ומדגישה לאדם את הצורך בנתינה. שמה של המצוה מעיד על מהותה, 'צדקה' שפרושה, נתינה צודקת. אין אדם עושה מעשה לפנים משורת הדין בנותנו צדקה, הוא נוהג כדין זו עשיית צדק אמיתי.
התורה מטילה את חיוב הנתינה ליחיד ולציבור. 'כי יהיה בך אביון' (הקהילה) לא תאמץ את לבבך (היחיד). משימתם המשותפת של הקהילה והיחיד במתן צדקה מודגשת אף בלשונו של הרמב"ם:
בהלכות מתנות עניים (ז,א) מודגש החיוב על היחיד:
מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך.
בהמשך (ט,א) מודגש החיוב על הצבור:
כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה.
הקהילה בונה מנגנון של מתן צדקה, ישנה קופה ציבורית, שמתוכה מחלקים לעניים. הקהילה מאתרת עניים ומספקת את חסרונם. היחיד משתלב באותו מנגנון ונותן מחלקו לאותם נזקקים. צדק חברתי חייב להיעשות על ידי הצבור והיחיד כאחד. לא ניתן להסתפק בעמותות של צדקה אלא המדינה צריכה להוביל מהלך לאומי של מתן צדקה. יתכן ולכך נכפלת מצות הנתינה 'פתוח תפתח' היחיד והקהילה.
כאשר רב פפא עמד ליפול מהסולם סבר רב חייא שזו לא רק נפילה פיזית אלא נפילה רוחנית. כאשר אדם מטפס בסולם הפיננסי ומתעשר, מרבה נכסים ושוכח את חבריו הנמצאים בתחתית הסולם זו ראיה, שחסר משהו יסודי בבנין הרוחני שלו. הוא עלול להתמוטט וליפול ועל כן הזהירו רב חייא: "שמא עני בא לידך ולא פרנסתו".
כספי הצדקה הם האדנים המחזיקים את משכן הקדש. חסרון הנתינה פוגם בבסיס ואז לחברה אין יסוד קיום.
הרב אברהם בן יעקב סבע תלמידו של רבי יצחק די לאון היה רב ומקובל חשוב בספרד. סיפור חייו מרתק הוא גורש מספרד ועבר לפורטוגל שם שני ילדיו הוטבלו לנצרות. הוא הצליח להימלט לפס שבמרוקו. באחד ממסעותיו הוא נפטר בזמן שהפליג באוניה. לבסוף הובא לקבורה בורונה שבאיטליה. בספרו 'צרור המור' הוא מתאר בצורה מיוחדת את תחושותיו של העשיר בשנת השמיטה והיובל. בשנים הללו ניתנת לו הזדמנות להזדהות עם כאבו של העני וזו לשונו:
... וידוע, כי העני כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, כי אין לו מה לאכול, ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים וחייו תלויות לו מנגד, ובבוקר יאמר "מי יתן ערב", מפחד לבבו ועניותו. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד, בענין שבעשרו ובטוב לבבו שוכח את העני ואינו יודע במכאוביו. לכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל, שיהיו שתי שנים רצופות קדושות, באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים, אחר שאין זורעים ואין קוצרים, ואומר "מה אוכל ומה אשתה", כדי שידע ויזכור צער העני, שכל ימיו ושנותיו בצער ודאגה...
אילו היינו כולנו חקלאים והיינו שומרים שמיטה כפי שהתורה ציותה אותנו היינו מתחנכים כראוי לנתינת צדקה. בעייתו של העני אינה רק מחסורו, אלא מכאוב תמידי שמלווה אותו במשך כל חייו שאינו יכול לממש את תפקידו המרכזי ולפרנס את משפחתו בכבוד. שמא, נפילתו של רב פפא מהסולם מסמלת יותר מכל תזכורת לכאבו של העני העומד בפתח. מי שירגיש את התחושה - "עמו אנכי בצרה" אזי ידו תהיה פשוטה לעני בכל עת.
הכותב הינו יו"ר ארגון הרבנים "בית הלל"