פעמים רבות עומד האדם הדתי אל מול מצב בו רצונו והרצון הא-לוקי (המיוצג, ע"פ רוב, ע"י עולם ההלכה) מתנגשים אחד בשני. הפיתרון הקלאסי והמוכר הוא הכפפת הרצון האנושי אל מול הרצון הא-לוקי ברובד המעשה. נדמה לי שע"פ המשנה במסכת אבות (פ"ב משנה ד') "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו ", ניתן להציע פיתרון טוב יותר.
מוכרת לנו הסיטואציה בה אנו עומדים מול אדם חזק מאיתנו המחייב אותנו לעשות דבר שאיננו רוצים. הצבא הינו דוגמא טובה לכך. ע"פ רוב, דווקא אותו ציות לכל דבריו של המפקד ולכאורה מילוי של כל גחמה ורצון שלו, הוא הגורם והמלבה את רגש הניתוק/הריחוק, ופעמים אף השנאה כלפיו. בחסידות נהוג לדבר על ביטול עצמי הנתפס גם הוא כאותו כיפוף הרצון האנושי. לדעתי מדובר בטעות. כיפוף איננו ביטול! למעשה, כמו בעולם הפיזיקה, כיווץ של כמות החומר – במקרה הזה הרצון האנושי – רק מחזקת אותו ובכך יוצרת את השניות, את הריחוק, את ההבדלה. היא יוצרת מצב בו באופן ברור קיימים שני דברים - אני והקב"ה – כשני צדדים שונים. זה איננו ביטול, ואולי אפילו להיפך, בזה אנו מחזקים את קיומנו הנפרד (גם אם הנכנע).
אם נדייק בדברי המשנה, העניין איננו "עשה מעשיך כרצונו" אלא עוסקת דווקא ברצון עצמו. בעל 'מי השילוח' מסביר שבבית המקדש התקבלו כל תפילותיהם של עם ישראל. זהו מצב בו אין חילוק בין הרצון הא-לוקי לרצון האנושי, והדבר נעשה בשתי צורות. היה מצב בו היתה התאמה בין הרצונות ואז התמלאה הבקשה, היה מצב בו הרצונות לא התאימו אחד לשני ואז הקב"ה הסיר את רצונו של האדם בכך שלא ירצה את אותו הדבר. בניגוד לכמה תפיסות רווחות, יש קירבה וענין גדול דווקא במצוות אותן האדם רוצה לעשות ונהנה מהן. זהו מצב של קירבה גדולה ביותר לקב"ה, מצב בו ההוויה איננה מחולקת, אין בה שניות, קיים רק דבר אחד, ומכיוון שברור שהקב"ה קיים, כנראה שהדבר האחד הזה הוא רצונו, וב"ה שרצוני הוא כרצונו.
הבעיה מתעוררת בעוצמה גדולה יותר במצב בו יש סתירה בין שני הרצונות. הפיתרון, לדעתי, נמצא במישור הנפשי-פסיכולוגי, בשאלה כיצד אני מתייחס אל הדברים. המציאות מציבה בפנינו לעיתים מזומנות מצבים שבמבט ראשון אינם נוחים לנו. חשוב, בשלב ראשון, להבין שהמצב באמת איננו נוח, אך בשלב השני להבין שכל מצב כזה יכול להציב בפנינו אפשרות לגדול ולצמוח דווקא מתוך ההתמודדות. אם נוכל להבין מה יתאפשר לנו להרוויח מתוך ההתמודדות נוכל באיזשהו רובד לקבל גם את הקושי במצב שלפנינו.
נדמה לי שמודל זה ניתן לאימוץ גם ביחס לעולם המצוות. להבין שלפעמים במבט ראשוני אין בי שום רצון לעשות את המצווה. בשלב השני צריך לשבת ולחשוב מה כן אוכל להרוויח (גם אם זה רווח צדדי) מקיום המצווה (מעבר ל"קיום הרצון הא-לוקי" או "שבירת הרצון"). לדוגמא, גם אם אני לא נהנה מתפילת שחרית כקירבה לקב"ה, אולי אני יכול להנות ממנה בצורה אחרת. אולי אני יכול להשתמש בזה כפתיחת הבוקר במשהו יותר רגוע, אולי כתמריץ לתחילת היום בשעה מסויימת או כל פיתרון אחר.
זוהי רק דוגמא מאוד ראשונית אך נדמה לי שזה יכול להיות מודל איתו ניתן לעבוד כדי באמת לעשות את רצונו כרצוננו.