פרשת תולדות: מה מברכים על מרק ירקות?

עשיו מחמת רעבתנותו, מכר ליעקב את הבכורה תמורת לחם ונזיד עדשים. בהדר זקנים מבעלי התוספות פירשו שלא הגיוני שעשיו מכר את הבכורה, הכוללת ירושת כסף רב, תמורת דבר פעוט כל כך. משום כך פירשו, שיעקב נתן לעשיו הרבה כסף וזהב תמורת הבכורה, והאוכל היווה רק את סעודת ההסכם "וכפי שנוהגים שוכרים רבים"

הרב יגאל גרוס 04/11/21 12:17 כט בחשון התשפב

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

בפרשת השבוע כותבת התורה, שעשיו מחמת רעבתנותו, מכר ליעקב את הבכורה תמורת לחם ונזיד עדשים. בהדר זקנים מבעלי התוספות פירשו שלא הגיוני שעשיו מכר את הבכורה, הכוללת ירושת כסף רב, תמורת דבר פעוט כל כך. משום כך פירשו, שיעקב נתן לעשיו הרבה כסף וזהב תמורת הבכורה, והאוכל היווה רק את סעודת ההסכם "וכפי שנוהגים שוכרים רבים", ובלשונם:

''וכי סלקא דעתך שעשו כל כך שוטה שמכר בכורתו ששווה דבר גדול, בשביל דבר מועט?! שהרי יודע הוא שהוא בכור ועתיד לירש ממון רב, והוא מכר הכל?! ויש לומר דיעקב נתן לו ממון הרבה בעבור הבכורה, אך הלחם והנזיד לא היה אלא לקיים המכירה, כדרך שעושין המוכרים ולוקחים זה מזה ונותנים פשוט או שנים ליין". 

בעקבות עשיו ונזיד העדשים, נעסוק השבוע בשאלה מה מברכים על מרק עדשים, ירקות וכדומה. כפי שנראה, שאלה זו על המרק משפיעה גם מה מברכים על מיץ. כמו כן יש לדון האם בזמן הזה מעמדם של מיצים רבים השתנה, לאחר שנוהגים לעשות מירקות ופירות רבים מיץ (מה שלא היה נהוג בעבר).

סתירה בדברי הגמרא

מהי הברכה על מרק ירקות? הראשונים דנו בסוגיה זו בעקבות סתירה בדברי הגמרא במסכת ברכות:

מצד אחד הגמרא כותבת (לח ע''א), שהאוכל דבש תמרים, כלומר מיץ העשוי מדבש תמרים - מברך שהכל נהיה בדברו. בטעם הדבר מנמקת הגמרא, שהמים היוצאים ביחד עם התמר ומהווים את המיץ, הם 'זיעה בלבד', ואינם מהווים חלק ממשי מהפרי. כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, דין זה נכון לא רק בדבש תמרים, אלא גם במיץ תפוחים, חומץ ספוניות ועוד.

מצד שני הגמרא דף לאחר מכן (לט ע''א) כותבת, שהמבשל סלק בתוך מים ועושה מרק סלק, ברכת המרק בורא פרי האדמה, וכן כל פרי או ירק שמבשלים בתוך מים - ברכת המים כברכת הפרי או הירק. בפשטות, דברים אלו סותרים את דברי הגמרא הקודמת. שכן כשם שברכת מרק פירות היא העץ בגלל שהוא מורכב מפרי - הוא הדין למיץ פירות.

יישובי הראשונים

ביישוב הסתירה הועלו בראשונים מספר אפשרויות:

א. הרא''ש (ו, יח) כתב שהחילוק בין הגמרות תלוי בשאלה, כמה מתוך הפרי נמצא בתוך התבשיל או המיץ. הגמרא כותבת שברכתו של מרק ירקות כברכת הירק, כיוון שבאמצעות הבישול הטעם של הירק נספג היטב בנוזל וברכתו אדמה. לעומת זאת, כאשר סוחטים פרי, אין טעם הפרי נמצא היטב במי הפרי, ומשום כך ברכתו שהכל, וכן פסק הטור (סי' רה).

הסיבה שככל הנראה הניעה את הרא''ש לפרש כך את החילוק בין הגמרות, היא דיוק בלשון הגמרא. הגמרא כותבת שהסיבה שמברכים על מיץ תפוחים שהכל היא שמימיו זיעה בעלמא, ומשמע שמדובר בנוזל שאין בו ממשות מהפרי. לעומת כאשר הגמרא דנה בדין מי המרק, היא קוראת להם מי הסלק ומי הלפת - משמע שהם מורכבים מהפרי שבושל, ובלשון הרא''ש:

''ומיא דסלקא ומיא דליפתא ומיא דשבתא בורא פרי האדמה, דקיימא לן מיא דכולהו שלקי כשלקי, ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה, אף על פי שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהן כמו שמברך על הירקות עצמן, ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי".

אמנם, כפי שהקשו רבים וביניהם הריטב''א, במציאות, החילוק של הרא''ש לא ברור, שהרי כשם שבמרק ירקות מי המרק בטעם הירקות המתבשלים בתוכם, הוא הדין למיץ פירות - ואדרבה במיץ יש יותר מהפירות מאשר במרק. הקהילות יעקב רצה לחלק ולומר שמיץ הנמצא בפרי נחשב נפרד ממנו, ומשום כך ברכתו שהכל. אך חילוקו לא ברור, ולא משמע כך מהרא''ש (ועיין הערה[1]).

ב. הריטב''א (שם, ד''ה פשיטא) בעקבות הקושיה על הרא''ש חלק וכתב, שאכן אין סתירה בין הגמרות. בטעם הדבר שהגמרא כותבת שעל מרק ירקות מברכים אדמה ולא שהכל תירץ, שלמעשה גם אדם ששותה רק את מי המרק מברך שהכל. כוונת הגמרא לומר, שבמקרה בו אדם אוכל את הירקות עם מי מרק, עליו לברך אדמה, וכגדר עיקר שפוטר את הטפל, ובלשונו:

''וכן האוכל מרק הירקות לבדו מברך שהכל כאוכל משקה פירות, ואם אכלו עם הירקות הדבר פשוט שנפטר, שהרי הירקות הם עיקר, ולא עוד אלא אפילו אכל הירקות תחילה בברכתם בורא פרי האדמה ואחר כך המרק, נפטר בברכת הירקות כיון שהיו מגופן ממש, ואף על פי שאין ברכותיהן שוות, בכאן נידונין כגוף אחד וממין אחד". 

ג. הרשב''א (ד''ה ואנן) כמו הריטב''א, כתב שאין חילוק עקרוני בין הגמרות, אלא חילוק מקרי. לשיטתו החילוק בין הגמרות תלוי בשאלה, כמה רגילים לבשל או לסחוט את אותו הפרי. במקרה בו רגילים לאכול את הפרי כמות שהוא, אז בישולו או סחיטתו משנה את מהותו, פעולות אלו בפרי גורמות לברכתו להיות שהכל. לעומת זאת במקרה בו רגילים לסחוט ולבשל - ברכתו אדמה.

יש להוסיף שיש שהבינו שהרשב''א סובר שצריך שישתמשו ברוב הפירות לבישול או למיץ, כדי שיברכו על מיץ הפירות או התבשיל אדמה או בורא פרי העץ (או שעל כל פנים מדובר בספק, ולכן יש לברך שהכל במקרה זה), אולם לא מסתבר כמותם ולא כך לשון הרשב''א, והעיקר בדעתו שאם רגילים להשתמש בפרי למיץ - כבר אפשר לברך אדמה או עץ במקרה הצורך.

להלכה

יוצא אם כן להלכה, שכאשר מדובר במרק ירקות עם ירקות רבים - אין מחלוקת שמברכים בורא פרי האדמה על הירקות, ופוטרים את המרק. לרשב''א הסיבה לכך תהיה שרגילים לבשל את אותם הירקות, לרא''ש כי טעם הירק נכנס במים, ולריטב''א כי ברכת הירקות כוללת את ברכת המים. האחרונים דנו במספר ספקות נוספים:

דין ראשון: מרק ירקות צלול: א. כאשר מדובר במרק ירקות שנלקחו ממנו הירקות (או שעל כל פנים לא אוכלים אותם) לשולחן ערוך (רה, ב), על אף שנראה בהמשך (בענין ברכה על מיץ) חשש גם לדעת הרא''ש וגם לדעת הרשב''א, במקרה זה כולם מודים שברכת המרק אדמה, שהרי אחרי הכל טעם המרק מהירקות שבישלו בו, וכן כך הדרך לבישול - ולכן ברכתו אדמה.

ב. לעומת זאת, כף החיים (שם) והילקוט יוסף (שם) כתבו, שכיוון שלדעת הריטב''א הסיבה שמברכים על מי מרק ירקות אדמה היא שברכת הירקות פוטרת את הברכה על מי המרק, דין זה נכון כאשר אוכלים את הירקות, אבל כאשר הוציאו את הירקות מהמרק, הם לא יכולים יותר לפטור את מי המרק - וברכתם שהכל (אם כי בדיעבד המברך אדמה יצא, כי כך דעת השולחן ערוך), ובלשונו:

''מרק שנתבשלו בתוכו ירקות, אם אוכל את המרק עם הירקות [שלא בתוך הסעודה], מברך בורא פרי האדמה על הירקות, ופוטר את המרק. ואם אוכל מרק לבדו, מברך עליו שהכל, אלא אם כן היה המרק סמיך שהירקות נימוחו לתוכו, שאז מברך עליו בורא פרי האדמה". 

דין שני - מיץ פירות: כאשר השולחן ערוך דן מה לברך על מרק ירקות, הוא כתב שיש לברך אדמה, בלי לסייג שהסיבה לכך היא שמדובר בירקות שרגילים לבשלם, ומשמע שפסק כרא''ש. אמנם, כאשר דן (רב, י) מה יש לברך על ירקות שלא רגילים לבשלם במים, הביא גם את הרשב''א שאין לברך אדמה, כיוון שלא רגילים לבשלם, וגם את הרא''ש שטעם המים כירק ויש לברך אדמה.

א. המשנה ברורה (שער הציון רה, כא) הבין בדעת השולחן ערוך, שמחמת הספק בכל מקרה שהרא''ש והרשב''א לא מסכימים ביניהם - יש לברך שהכל. לכן, לדוגמא, גם אם רגילים לסחוט תפוזים ולעשות מהם מיץ ולדעת הרשב''א יש לברך העץ על מיץ זה, כיוון שלדעת הרא''ש על כל מיץ יש לברך שהכל (שהרי מדובר בזיעה בעלמא) - כך יש לברך.

אמנם עוד הוסיף המשנה ברורה (שם), שכיוון ואחרי הכל השולחן ערוך לא הכריע לגמרי כדעת הרא''ש והוא מתחשב גם בשיטת הרשב''א, בפשטות במקרה בו אדם בירך בורא פרי העץ על מיץ תפוזים וכדומה - אין הוא צריך לברך שוב שהכל נהיה בדברו, שהרי לדעת הרשב''א יוצאים ידי חובה בברכה זו, וכן פסק הרב וואזנר (שבט הלוי ד, יט) ובלשון המשנה ברורה:

''זהו להרא"ש שהביאו המחבר לעיל בר"ב סעיף י, ומפני זה כתבתי דאפילו בשדרכו למיסחטה נמי דינא הכי, וכשיטת הרא"ש שם, עיין שם, דכן נראה מסתימת המחבר, ואף דהמחבר תלה הדבר בר"ב סעיף י' בפלוגתא וכאן סתם כהרא"ש, משום דבשהכל יוצא בדיעבד לכולי עלמא, ולפי זה לכאורה בדיעבד אם בירך בורא פרי האדמה יצא". 

ב. בניגוד למה שראינו עד כה בהסבר דברי הרא''ש, החזון איש (או''ח לה, ה) חלק וכתב שיתכן ולמעשה גם הרא''ש מודה שכאשר רוב הפירות מיועדים לסחיטה - ברכת המיץ תהיה כברכת הפרי וכדעת הרשב''א. כך שלשיטתו, על מיץ תפוזים יש לברך בורא פרי העץ. מלשון הרא''ש וודאי לא משמע כדעת החזון איש, מה בכל זאת הניע אותו לפרש כך?

הוא סבר, שכאשר הרא''ש כתב שמי ירקות ברכתם אדמה ומיץ פירות שהכל, זה רק במקרה בו דעתו של אדם באופן כללי לאכול רק את הפרי, שאז מסתמא במי מרק דעתו גם על המרק, וכשסוחט פרי דעתו על הפרי, ולא על מימיו (שהרי הוא רוצה להוציאם). לעומת זאת, כאשר מדובר בפרי שרגילים לסוחטו, אז דעתו של אדם גם על מיץ הפירות - וברכתו העץ.

ראייה לשיטתו הביא מדברי תרומת הדשן (סי' כט) הכותב, שכאשר ריסקו פרי שרגילים לרסקו (למשל הפכו תמר לממרח תמרים), ברכתו של הממרח העץ ולא שהכל. והרי מדובר במיץ פירות, ומדוע ברכתו לא תהיה שהכל לדעת הרא''ש? אלא שכאשר מדובר בפרי שרגילים לרסקו, יתכן שלכל השיטות ברכתו של המיץ תהיה כברכת הפרי (ועיין הערה[2]).

מרק עם ירקות מרוסקים

עד כה עסקנו במקרה בו מבשלים מרק ירקות, והירקות נשארים שלמים. מה הדין כאשר ריסקו את הירקות לגמרי ואין בהם ממשות? לכאורה גם במקרה זה ברכת המרק צריכה להיות אדמה, שהרי טעם הירק נכנס במים וכן מדובר בירקות שרגילים לבשלם. אלא, שלמעשה, למסקנה לא כך, בעקבות גמרא נוספת במסכת ברכות ותרומת הדשן שראינו שהביא החזון איש.

הגמרא במסכת ברכות כותבת, שכאשר הופכים תמרים לממרח - ברכתם נשארת בורא פרי העץ, וכן פסק השולחן ערוך. תרומת הדשן חלוק והבין, שכאשר הגמרא כותבת שיש לברך העץ, זה רק במקרה בו צורתו של הפרי עוד ניכרת פחות או יותר, אבל כאשר הפרי איבד צורתו לגמרי, ברכתו שהכל. כך פסק הרמ''א, וכן פוסקים גם רבים מהספרדים הצועדים בעקבות הבן איש חי.

אמנם, לכלל זה שנעסוק בו בהרחבה פעם אחרת (כאשר נדון בשאלה מה מברכים על במבה), ישנם שני תנאים: אחד לשולחן ערוך ואחד לרמ''א. לרמ''א, כאשר מדובר בפרי שרגילים לרסק אותו - ברכתו נשארת הברכה המקורית. לדוגמא, מצוי שהופכים תפוח אדמה לפירה. משום כך, גם אם אין גושי תפוח אדמה ניכרים בפירה, ברכתו נשארת לרמ''א אדמה ולא שהכל.

לשולחן ערוך, למרות כאמור כשמרסקים מאכל עדיין ברכתו נשארת כברכה המקורית, במקרה בו משנים אותו לגמרי, על ידי בישול, שינוי שם וכדומה (למשל, הופכים גרגרי חומוס לכדור פלאפל) - גם לשיטתו הברכה הופכת להיות שהכל. לכן, במקרה בו הופכים מרק ירקות לנוזלי על ידי ריסוקם לגמרי והוספת מים - לכל השיטות ברכתו שהכל, שכן הוא לא נחשב ירק יותר.


[1] יש להוסיף, שבשו''ת הרא''ש (ד, טו) כתב הרא''ש טעם אחר לחילוק, שכאשר מבשלים מרק ירקות מטרת המים להוציא את טעם הירקות, ומשום כך ברכת המים אדמה. במיץ לעומת זאת, על אף שגם בו יש טעם הפרי, מכל מקום המטרה להוציא את הנוזלים מהפרי. עם כל זאת, הטור הממשיך דרכו של הרא''ש לא הביא טעם זה, ומשמע שהטעם בפסקים שראינו הוא העיקרי. 

[2] נראה כי ראיית דברי תרומת הדשן המובא על ידי החזון איש ניתן לדחות, שהרי בסוגיה שלנו דנים במי הפירות. לעומת זאת כאשר תרומת הדשן כתב את דבריו, הוא התייחס למקרה בו ממש מועכים את הפרי עצמו והוא קיים, ולא רק שמשתמשים במימיו. בפועל נראה יותר כדברי המשנה ברורה לעיל, שהם אכן חולקים, ולכן הסוברים כמותו יברכו שהכל על מיץ תפוזים וכדומה (אם כי אפשר להחליט לפסוק רק כרשב''א).

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר