כבר למעלה מעשרים שנה, אני כותב מידי שבוע דף הפרשה. מטבע הדברים, יש נושאים שאני שב לעסוק בהם מידי כמה שנים. יש חידות שהמקרא חד לי, ואני שב ומחפש להם פתרונות חדשים. יש תעלומות הנותרות על כנן, ואני המשתנה מביא להן מענים שונים מבעבר. חידה שכזאת נמצאת בפרשתנו, היא טורדת את מנוחתי מנעורי ועד עתה. מאבק גדול מתחולל בין יצחק ובין רבקה, מי מהבנים יזכה בברכה הגדולה. המאבק התחיל שנים רבות קודם לכן:
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו
כִּי צַיִד בְּפִיו
וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב. [בראשית כ"ה כ"ח]
מטעמים שונים, רבקה בוחרת שלא לנהל את המערכה באופן גלוי. היא לא מתעמתת עם יצחק, לא מתווכחת אתו. היא מערימה עליו. היא מובילה את יעקב להתחפש לעשיו, להביא לו 'ציד' כדי שיברכו. ההערמה מורכבת מארבעה רכיבים:
הראשון: יעקב מציג את עצמו במילים - כעשיו.
השני: יעקב לובש את בגדי עשיו.
השלישי: יעקב עוטה עורות עיזים על ידיו ועל חלקת צווארו, כדי להתדמות לעשיו השעיר.
הרביעי: יעקב מביא ליצחק מטעמי עיזים, האמורים להתדמות למטעמי הציד שיביא עשיו.
ביחס לרכיב הראשון, יצחק מביע פקפוק. הקול הוא קול יעקב, הצליל, המבטא. בכל זאת הוא משתכנע שזה עשיו. חכמים הרחיבו את היריעה, הורו כי גם תוכן של המילים התאים ליעקב - המדבר בנימוס ובכבוד - ולא לעשיו.
הרכיב השני, מוצלח, במיוחד בהתחשב בכך שיצחק עיוור - לא רואה אבל מריח את ריח הבגדים.
הרכיב השלישי - מוזר. גם אדם עיוור, אמור להבחין בין ידי אדם שעיר לבין ידי אדם המכוסות עור גדיי עיזים.
הרכיב הרביעי - מוזר. גם אדם עיוור אמור להבחין בין תבשיל גדיי עיזים לבין תבשיל הציד, נאמר בשר צבי.
איך הצליחה ההערמה? איך עבדה ההונאה?
ככל שעוברות השנים, אני משתכנע יותר ויותר שלהערמה הזאת חברו שלושה שחקנים: רבקה - ההוגה, יעקב - המבצע, ו...יצחק. יצחק שימש כאן לא רק כקרבן ההערמה, אלא גם כשותף לה. בשפה הפילוסופית האקזיסטנציאלית, קורים להתרחשות כזאת 'הונאה עצמית'. זאת תופעה מרתקת, שראוי להתבונן כשהיא לעצמה וככלי להבנת ההתרחשות שבפרשה.
הנה תולדות חקר ההונאה העצמית בשפה הפילוסופית:
הפילוסופיה הקלאסית, העמידה כמושג היסוד שלה את ה'אמת'. ה'אמת', היא ההתאמה בין התודעה ובין המציאות. אם אני אומר 'עכשיו יום' ובמציאות עכשיו יום, הרי המשפט שלי אמיתי. אם אני אומר 'עכשיו יום' ובמציאות עכשיו לילה, המשפט שלי שקרי. בתבנית הזאת, העיקר נמצא במציאות, האני ותודעתו מנסים לשקף אותה.
המהפכה הקופרניקאית של קאנט, ערערה על היכולת של התודעה להשיג את המציאות כפי שהיא לעצמה. מכיוון שאי אפשר להשיג את המציאות כשהיא לעצמה, הדגש עובר אל התודעה שלא משקפת את המציאות אלא בונה ומבנה אותה. מושג האמת הקלאסית נותר חלול, שכן אי אפשר לבדוק התאמה בין התודעה ובין המציאות. את מקום מושג האמת הקלאסי, תופש מושג חדש: האותנטיות. כאן נבחנת התאמה לא בין האני ובין המציאות, אלא בין האני ובין עצמו. אם יש התאמה - הרי שהאדם חי את חייו ב'אמתיות' או ב'אותנטיות', אם אין - הוא חי ב'שקריות' או ב'ניכור'.
מצב של הונאה עצמית הוא מצב של שקריות וניכור, כשמי שמחולל אותו הוא העצמי. אני מרמה את עצמי, מציב חזות שווא שאיננה מתאימה לאני הפנימי שלי. כאן מאובחן פרדוקס: איך יכול להיות שאני מרמה את עצמי? הרי פעולת ההערמה וההונאה היא פעולה מודעת. אם אני מודע לכך שאני אומר שאני עשיר כקורח למרות שאני עני מרוד, אני מודע לפער, ממילא אני לא יכול לרמות את עצמי. מה המנגנון המאפשר להונאה העצמית להתרחש, ליצחק להאמין שעשיו עומד לפניו למרות שהקול קול יעקב, הידיים ידי אדם עוטה עורות גדיים והמאכל הוא גדי עיזים ביתי ולא ציד פראי?!
הפילוסוף ז'אן פול סרטר עסק רבות בהונאה העצמית. כך הוא פותח את המסה שלו עליה:
ההוויה האנושית אינה רק הישות דרכה מתגלים בעולם איונים. היא הוויה היכולה לנקוט עמדות של איון ביחס לעצמה. [מבחר כתבים, עמ' 68 בתרגום העברי].
ההונאה העצית היא איון העצמי. יצחק אוהב את עשיו, רוצה לתת לו את הברכה. בכך שהוא תורם להונאה, הוא מאיין את עמדתו ומוביל את עצמו לתת את הברכה ליעקב. איך זה קורה?
הפסיכואנליזה פתרה את הפרדוקס, בכך שהעמיד את האדם כמורכב משני רכיבים: המודע והלא מודע. מעתה הם מתפקדים כשני שחקנים, האחד יכול להערים על השני. המודע מערים על התת מודע, נעזר בתהליכי הדחקה בהם התת מודע מתעלם מאותות אזהרה.
על פי הדגם הזה, יצחק ברובד החיצוני של חייו - אהב את עשיו ורצה להעניק לו את הברכה. ברובד הפנימי הוא ידע שרבקה צודקת, שיעקב מתאים יותר לשאת את הברכה. החיצוני הערים על הפנימי, ההדחקה העלימה את סימני האזהרה - אל הקול שהוא קול יעקב, את עורות הגדיים ואת טעם העיזים.
הפילוסופיה בנתה מנגנון אחר. היא פיצלה את האדם לעצמי ולטרנסצנדנטי. אני יכול לחיות את חיי במלאות, כאן ועכשיו. אני יכול לנכר את עצמי להתרחשות, לגרום לי להיות מנותק ממנה.
על פי הדגם הזה, יצחק הרגיש שמשהו לא בסדר. 'הקול קול יעקב והידים ידי עשיו'. הוא לא הצליח להחזיק את התפרקות הרצון שלו, לכן ניכר את עצמו, נתן לדברים לזרום למרות הסדקים והבקעים שבהם, איפשר להתרחשות לנהל אותו.
יש דגם שלישי, העולה ממושג ה'הערמה' במשנת החכמים. חכמים בנו עולם הלכתי משפטי, האדם נקרא לציית לו. במפתיע - לכאורה - האם אפשרו מסלול של הערמה על החוק. השאלה כאן חריפה וקשה: כיצד מאפשרים החכמים להערים על החוק?
הנה דוגמה אחת מיני רבות. אדם מחויב להביא פירות מעשר שני לירושלים. זאת אחת מההלכות המבנות את מקומה המרכזי של ירושלים בתודעת בני העם. אם הוא מתקשה להביא את הפירות, הוא יכול לפדות אותם בכסף. אלא שאז עליו לשלם קנס, להוסיף חמישית על ערך הפירות. אם אדם זר קונה את פירות המעשר השני, אין צורך בתוספת הקנס. על רקע זו אומרת המשנה:
מערימין על מעשר שני.
כיצד?
אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו ולשפחתו העברים:
'הילך מעות אלו, ופדה לך מעשר שני זה'. [מעשר שני, ד' ד']
הבת הבן או העבד והשפחה, הם אחרים - ולכן אין צורך בתשלום הקנס, אבל למעשה הם זרועו הארוכה של האדם. כאן מתחוללת ההערמה. וקושייתנו במקומה עומדת: איך ההלכה מאפשרת ואף מעודדת מהלך שכזה? אינני בטוח שיש לי תשובה מוחלטת לשאלה, אבל אולי אתקדם לקראת הפתרון.
שימו נא ליבכם, על מי מערימים על פי המשנה?
'מערימין על מעשר שני'. לא על ריבונו של עולם, לא על ההלכה, לא על עצמי - על מעשר שני. האדם שם את עצמו בסוגריים, מבליט את האובייקט. הוא 'מערים' על האובייקט, לא על עצמו. הוא מודע לכל התחבולה, שומר על עמדה אירונית.
על פי הדגם הזה, יצחק קולט את ההערמה, הוא מעביר את המוקד ל'ברכה'. ההערמה היא על הברכה, מי שנוטל אותה מתחפש לעשיו למרות שהוא יעקב. כך נוצר מרחב של תמרון.
למה יצחק צריך מרחב תמרון? מפני שהוא מחליט - בהחלטה רצונית ובחירית - לתת לרבקה לנהל אותו, להוביל את הברכה מעשיו ליעקב. ההערמה כאן היא דיאלוגית, משפחתית ומבוססת על האהבה שאהב יצחק מנעוריו ועד עתה רבקה. הוא קולט שהיא מובילה לכיוון אחר, מכריע לוותר.
אתגר קרת כתב סיפור ששמו 'האנשים החלולים'. האנשים האלה דופקים על דלת משפחת הילד המספר, מאיימים על אבא שלו. הילד מפחד, האבא מרגיע אותו:
'אל תפחד' היה לוחש, 'אין ממה לפחד, זה בסך הכל האנשים החלולים.' ואבא היה לוחש לי באוזן./שיפמן, תפתח את הדלת, אנחנו יודעים שאתה שם', והאנשים היו חוזרים אחרי שנייה על הדברים של אבא, רק בקול. ואז הם היו מקיפים את הבית כמה פעמים, מנסים לפתוח את התריסים מבחוץ, ואבא היה ממלמל לי בשקט באוזן והם היו ממלמלים בחוץ אחריו, כמו הד. 'אתה רואה,' היה ממשיך אבא ללחוש, 'אין ממה לפחד. הם אנשים חלולים, בלי גוף, בלי כלום, סתם קולות.'
אדם חלול הוא אדם שאין פער אצלו בין חוץ לפנים כי אין פנים, יש רק חוץ. רבקה איננה אישה חלולה כי יש לה תוך ויש לה חוץ - למרות הפער ביניהם. יעקב איננו אדם חלול כי יש לו תוך ויש פנים ויש פער ביניהם. יצחק איננו אדם חלול כי הוא מבין ויוצר פעם בין הפנים שלו ובין החוץ. זה נכון, שלושתם לא אותנטיים, אין התאמה בין התוך ובין החוץ שלהם. אבל בעולמנו המורכב בו לא תמיד אפשר להיות אותנטי, לא תמיד ברנו יכול להיות כתוכנו, עדיף אדם חי שתוכו גובר על חוצו, על פני אדם חלול