(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: (יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': (יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: (פרק ד)
הביטוי "מִי יָשׂוּם אִלֵּם" הוא בעייתי לכאורה, שהרי אילמות היא העדר כוח הדיבור, ואם כן כיצד ניתן לומר ביחס אליה פעילות (שימה)? הקב"ה הוא אשר שׂם פה לאדם, אבל לכאורה אי אפשר לומר שהוא שׂם את האילמות לאילם, אלא צריך לומר שהוא לא שׂם לו את כוח הדיבור.
כך שואל המלבי"ם, ומשיב:
"אמנם ה' הודיע למשה הפך מסברא זאת, שאחר שה' ברא את האדם שיהיה לו פה לדבר ועינים לראות ואזנים לשמוע, כבר שׂם טבע זו בכל המין, וכשתראה איש אילם או חרש או עור לא תאמר שהוא העדר שה' לא שם בו כוח הדבור והראיה והשמיעה, כי היה ראוי שפיו ידבר ועיניו יראו ככל האדם, רק ה' פעל בו האילמות והחרשות בפעולת פועל לאיזה תכלית מיוחד שראה בחכמתו שאיש הזה צריך שיהיה אילם או חרש".
לדעת המלבי"ם זהו בדיוק מה שרצה הקב"ה ללמד את משה. אילמות חרשות ועיוורון אינם העדרים. אין לומר שה' לא שׂם באילם חרש ועיוור את כוח הדיבור הראייה והשמיעה, אלא יש לומר ש"ה' פעל בו האילמות והחרשות בפעולת פועל לאיזה תכלית מיוחד שראה בחכמתו שאיש הזה צריך שיהיה אילם או חרש". גם למה שנראה בעינינו כהעדר יש סיבה ותכלית, והכל בפעולת פועל.
בהקשר לפרשתנו הדברים קשורים כמובן לשאלת טעמה של כבדות פיו של משה שליח ה', שעל פי הדברים הנ"ל נעשתה לתכלית מכוונת. טעם ראשון כותב המלבי"ם בשם הר"ן (ראו בעניין זה דרשות הר"ן הדרוש השלישי והדרוש החמישי, וראו גם בביאורו של ר"י אברבנאל):
"וכבר כתב הר"ן שמה שמשה היה כבד פה וכבד לשון היה מפעולת ה' והשגחתו, וזה כדי שידעו כולם שמה שהצליח בשליחותו אל פרעה ואל ישראל לא היה על ידי שהיה בעל לשון ומשך לב מלך ושרים ולב בני עמו בכוח דבורו וצחות לשונו, כי כשהיה כבד פה ובכל זאת חלו מפניו מלך ושרים ידעו כי יד ה' עשתה זאת לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופתוי שפתים".
אילו היה משה איש דברים וצח לשון היו האנשים עלולים לחשוב שהצלחת שליחותו נבעה מכישרון הדיבור שלו שבעזרתו "משך לב מלך ושרים ולב בני עמו". אך הצלחה של איש כבד פה בשליחות כזו מלמדת "כי יד ה' עשתה זאת לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופתוי שפתים". לכן, היה משה רבינו, לדעת הר"ן, כבד פה וכבד לשון, והיה זה "מפעולת ה' והשגחתו".
והמלבי"ם מוסיף טעם נוסף לכבדות פיו של משה:
"ולי עוד בזה טעם, מצד שמשה היה מוכן להיות נביא תורה, והיה צריך שלא יוסיף אפילו אות אחת מדעתו רק הדברים אשר ישים ה' בפיו, לכן היה בהשגחת ה' שיהיה כבד פה שבזה ידעו כולם שה' הוא הדובר בו והוא אשר שׂם הדברים בפיו, ואם כן מה שהיה משה אילם וכבד פה, לא היה העדר רק פעולת פועל שה' שם אותו אילם בכונה, כי מצד תולדותיו היה ראוי שידבר ככל האדם, כי נולד בשלמות בלי שום חסרון כלל, וזהו שאמר "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם", רוצה לומר כמו שמה שהאדם יכול לדבר זה מתיחס לפעולת ה' כן מה שישים אילם אינו העדר רק מתיחס לפעולת ה'".
אילו היה משה איש דברים וצח לשון היו האנשים עלולים לחשוב שהתורה שהוא מוסר היא מדעתו שלו, או שיש בה תוספות שהן מדעתו. "לכן היה בהשגחת ה' שיהיה כבד פה שבזה ידעו כולם שה' הוא הדובר בו והוא אשר שׂם הדברים בפיו".