לדעת רבי יצחק אברבנאל, מלך מצרים זה שמותו מצויין בפסוק כג הוא המלך החדש שקם על מצרים ולא ידע את יוסף (לעיל א, ח), וחידש עליהם את הגזרות הקשות. מלך זה מָלך ימים רבים "ועל זה אמר: 'ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים', כי אחרי ימים רבים שמָלך מת ואז 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה'" (לשון ר"י אברבנאל). ומדוע נאנחו בני ישראל וזעקו דווקא לאחר מותו של מלך מצרים ולא בחייו?
בני ישראל הבינו שתחילת מלכותו של מלך יש בה סיכון וסיכוי, יתכן שהמלך החדש יחדש עליהם גזרות קשות עוד יותר, ויתכן שיָקֵל מעליהם, "לכן כשמת מלך מצרים צעקו בני ישראל מן העבודה, אם ליראתם מהמלך החדש שיוסיף עליה, ואם להתחנן לו שיָקֵל עוּלם כי לא יוכלו לסבלו".
אמנם בני ישראל כיוונו את זעקתם למלך החדש אך שוועתם עלתה אל הא-להים. כותב ר"י אברבנאל:
ועם היות צעקתם למלך, הנה עלתה שועתם אל הא-להים מכובד עבודתם, ושמע נאקתם שהיא היוצאת מן הלב מתוך הצער והמצוקה. ועם זה זכר א-להים את בריתו אשר כרת את אברהם את יצחק ואת יעקב וראה שהגיע קץ וזמן גאולתם.
תיאור התגובה הא-לוהית לצעקת בני ישראל, שהייתה מיועדת למעשה אל המלך, מתוארת בפסוק כד – ה' שמע וה' זכר את בריתו עם האבות. מה מוסיף פסוק כה המתאר שה' ראה וה' ידע? לכאורה דברים אלה נכללים בדברים הכתובים קודם לכן.
אכן שאלה שיש לשאול היא: מה ראה ה'? יש מן הפרשנים שכתבו שה' ראה את שעבודם של ישראל (ראו תרגום אונקלוס ות"י, וראו לקח טוב) ויש שכתבו שה' ראה את החמס שעשו המצרים לבני ישראל (ראו ראב"ע). אמנם ר"י אברבנאל הבין שה' ראה את מעשיהם הרעים של ישראל. למעשה הפסוקים מתארים "דילמה", מצד אחד בני ישראל נואקים ויש ברית עם האבות, ומצד שני בני ישראל אינם ראויים לגאולה. וה' הכריע לכף זכות וריחם על ישראל. כך כותב ר"י אברבנאל בהמשך לקטע המצוטט הקודם:
ועם היות שבני ישראל מצד עצמם היו רעים וחטאים לה' מאד, כי היו עובדים עבודה זרה במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל (פרק כ); הנה ה' ברחמיו וברוב חסדיו ריחם עליהם ועבר על פשעם. וזה פירוש "וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים", רוצה לומר, שמצד אחד שמע נאקתם וזכר את בריתו, ומצד אחֵר ראה את בני ישראל שהיו עושים כמעשה ארץ מצרים בעבודה זרה שלהם. ועם כל זה הכריע כף הזכות, וידע ה' אותם וריחם עליהם לגאלם. כי לשון 'ידיעה' תפול על הרחמים, להיות החסד והרחמים נמשכין לידיעה, וכמוהו "ויודע חוסי בו" (נחום א, ז), "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י).
"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כאמור הכוונה היא שה' ראה את מעשיהם הרעים של ישראל, שהיו עובדים עבודה זרה במצרים. דברים אלה מבוססים על פסוקים בספר יחזקאל (כ, ה-ט): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
קרובים לדברי ר"י אברבנאל הם דברי המדרש (שמות רבה, פרשת שמות, פרשה א, סימן לה) שבאחת מן ההצעות כותב כך: "וירא א-להים, שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם... ". על פי מדרש זה מה שה' ראה הוא שאין לישראל מעשים טובים, אמנם ר"י אברבנאל כתב שה' ראה את מעשיהם הרעים של ישראל.
בכל אופן מה שהכריע בסופו של דבר הוא רחמי ה' על ישראל. "וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים" – לשון רחמים, ה' ריחם על ישראל. כך כתוב גם בלקח טוב: "וידע א-להים. לשון רחמנות, כענין שנאמר 'יודע צדיק נפש בהמתו' (משלי יב, י)".
נמצא שהפסוקים מתארים "דילמה" אם ללכת על פי שה' ראה (=מעשיהם הרעים של ישראל) או על פי מה שה' זכר (=ברית אבות). ההכרעה היתה לכף זכות; "וידע ה' אותם וריחם עליהם לגאלם".