של נעליך מעל רגליך

השלת הנעליים במקום קדוש מופיעה בתרבויות שונות, אצל המוסלמים יש להסיר את הנעליים בכניסה למסגד, אצל הבודהיסטים בכניסה למקדש ועוד. ובדומה, על פי ההלכה אין ללכת בנעליים על הר הבית, כהנים עולים לדוכן רק לאחר שהסירו את נעליהם

חדשות כיפה הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי 28/12/18 10:40 כ בטבת התשעט

של נעליך מעל רגליך
ברכת כהנים בכותל המערבי, צילום: הדס פרוש/פלאש 90

משה המביט בסנה מצטווה: "של נעליך מעל רגליך" והנימוק לכך הוא:"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".  השלת הנעליים במקום קדוש מופיעה בתרבויות שונות, אצל המוסלמים יש להסיר את הנעליים בכניסה למסגד, אצל הבודהיסטים בכניסה למקדש ועוד. ובדומה, על פי ההלכה אין ללכת בנעליים על הר הבית, כהנים עולים לדוכן רק לאחר שהסירו את נעליהם. 


עם זאת, בהלכה חליצת נעליים מתקיימת לא רק בהקשר של פסיעה במקום קדוש אלא גם במקרים אחרים: אבלים אינם נועלים נעליים, הן באבלות יחיד והן באבלות ציבור של תשעה באב. ביום הכיפורים יש איסור על נעילת הסנדל. שליפת הנעל שימשה לביצוע קניין על פי הכתוב במגילת רות והריטואל מובא בגמרא כמקור לאפשרות של קניין סודר (בבא מציעא, מז, א) . חליצת הנעל מופיעה גם בהקשר של חליצה ליבמה, כשאחי המת מסרב לייבם את אשת אחיו וכחלק מן הטקס של התרתה לקהל. בתנ"ך מובאת ההליכה היחפה גם כחלק מהשפלה של הגולים והמשועבדים (ראו ישעיהו כ). כמובן שאין זהות מוחלטת בין כל המופעים הללו. בחלק מהם העניין הוא בעצם הסרת הנעל, בחלק העניין הוא לא לנעול נעליים ובחלק מהם הדגש הוא על היות יחף.  חליצת הנעל עשויה להוות מעשה מבייש ומשפיל אבל  ההליכה ללא נעליים מתפרשת כמעשה של יראה וכבוד למקום, וההליכה ללא מנעלים מחברת בין האדמה והאדם. בכל הגוונים הללו יש מכנה משותף אחד והוא שהם משקפים את העובדה שהנעל אינה רק פריט לבוש אלא גם סמל. 


להבנת מהותו של הסמל  כדאי לעיין בחלק מאגדות חז"ל המשבצות את הסרת הנעל בתוך סיפור אגדי. במסכת גיטין מסופר על מרתא בת בייתוס שבעת המצור על ירושלים מתמודדת עם רעב קיצוני. כשהיא שולחת את משרתה לרכוש עבורה קמח, ובמשך מספר פעמים הוא חוזר כשבפיו התשובה שהקמח שביקשה אינו בנמצא, אלא רק קמח מסוג אחר שאותו לא רכש. היא שולחת אותו שוב לקנות את הקמח המשובח פחות אך המצוי בשוק וכשהוא שב ריקם היא שולפת את נעלה והולכת לחפש דבר מאכל כלשהוא: "הוה שליפא מרתא מסאנא, אמרה איפוק ואיחזי אי משכחנא מידי למיכל." 
בסופו של דבר היא דורכת על גללים ומתה: "איתיב לה פרתא בכרעא ומתה" קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק "הרכה והענוגה לא ניסתה כף רגלה". חליצת הנעל של מרתה בת בייתוס מסמלת את הירידה אל העם, את השלת המחיצות, וגם את ההכנה למגע ולמפגש עם המציאות (גיטין נו, עמוד א; וראו ש' פאוסט, http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/agadot/marta-2.htm) אולם, אם להתעכב על הנעל כשלעצמה, הרי שהיא מסמלת את מעמדה המכובד, היא שמסמלת את הניתוק שהיא חווה מן העם ומן המציאות.


בסיפור אחר במסכת תענית מסופר שכשרב יהודה היה שולף נעל אחת, מיד היה יורד גשם. סיפור זה מובא על מנת להביע את עוצמתו של רב יהודה, שלא היה צריך להתאמץ כדי שהקב"ה ייעתר לבקשתו להורדת גשמים בעת בצורת (תענית כד, ב). אך מדוע שלף רב יהודה את נעלו ומה היה בה, בהסרת הנעל, שהביא לרחמי שמים? נראה שגם כאן, הסרת הנעל מביעה את חווייתו האנושית הקיומית של רב יהודה שבעת בצורת קשה חש את החידלון האנושי ואת האפסות בעמדו  מול כוחות הטבע והנהגת ה' בעולם. הנעל, המייצגת את מעלת האדם, שבעבר נחשבה לבוש יוקרתי של אנשים עשירים, אינה הולמת את המעמד של 'העני ממעש' -  מי שחש תלוי, זנוח וחרד לגורלו.
מטפורה של נעל מופיעה גם בסוגיה ההלכתית של מקח טעות בקידושין. מה קורה אם החתן מקדש את האישה על מנת שהוא לוי ונמצא לאחר מכן שהוא כהן? לכאורה, מעלתו גבוהה ומה הפסידה האישה בקידושין אלו? אך הדין הוא שאינה מקודשת וכי יש כאן טעות: 
אמר עולא: ... אבל בשבח יוחסין - דברי הכל אינה מקודשת; 
מאי טעמא? 
מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא [=נעל הגדולה מרגלי, איני רוצה בה] (קידושין מט, א).
הנימוק להלכה זו הוא שיכולה האישה לומר שהיא אינה חפצה בנעל שגדולה על מידתה שלה. הנעל מסמלת פה אם כן, לא את גודל כף הרגל אלא את מעלת האיש, ביחס למעלתה שלה. האישה אינה חפצה להינשא למי מבני המעמד הגבוה. היא חפצה בנישואין שיש בהם הדדיות ולא בנישואין שבהם נחיתותה נתונה מראש. 
על פי המפתח הזה, יש לבאר את הופעת הנעל במקורות ההלכתיים השנים. החליצה נועדה להשפיל את האח המסרב למלא את חובתו האנושית ואינו חש את הסולידריות המצופה ממנו ובהסרת נעלו יש ביטוי לירידתו ממעלתו. בעת אבל אדם חש מחוסר הגנה ועל כן הוא מסיר את נעליו ומבטא בכך את חולשתו ושבריריותו כאדם. בעשותו קניין האדם מציב את הנעל המסמלת את כבוד האדם שבו, את היותו ג'נטלמן, כאות למחויבותו העמוקה להסכם שנקשר ובמקרה של פרשתנו, בהתקרבו אל הקודש האדם חש את אפסותו ואת פיחות ערכו אל מול פני השכינה. מכאן גם לתרבויות מסוימות בהן ההליכה יחפים מקובלת מאוד, ושמא היא מעידה על חתירה לפשטות, על ניסיון להשטחה ולשוויון. בתרבויות אחרות נאסרה ההליכה ללא נעליים ואיסור זה מעיד על הרצון להעמיד את הערך של כבוד האדם במרכז.


השל"ה פירש את עניין הנעל בכיוון אחר. לדבריו הנעל היא כעין מנעול, והיא מסמלת את המסגרת הכובלת של האדם (של"ה כי תצא, תורה אור, טז). האישה היא מנעל בעלה, שכן היא "נועלת" אותו בחיקה. ומכאן גם להופעת הנעל בטקס החליצה כשחרור האישה מחיבוקו של הבעל. הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים" מבטא את הרגלים האסורות בנעליים כגורם המעדן את הפסיעות ומאט את קצב ההליכה. מטאפורית, פסוק זה מתאר עם ישראל כשהוא נתון בנעלי המחויבות ההלכתית שמעדנות את הנהגותיו ועל כך תפארתו. ועל פי זה הציווי למשה: "של נעליך מעל רגליך" מקושר עם קדושה ויראת רוממות, ומורה על הפרישות הנדרשת ועל הזיווג של האדם עם השכינה.
 

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן