פרשת שלח-לך: האם צריך לקרוע שרואים את הכותל?

בפרשת השבוע, מספרים המרגלים לעם ישראל מדוע אין להם סיכוי לכבוש את ארץ ישראל, דבר שהוביל לבכייה של העם כל הלילה. הגמרא במסכת תענית (כט ע''א) כותבת, שהלילה שבו בכו בני ישראל במדבר, הוא ליל ט' באב, ובגלל שבני ישראל בכו לחינם, הקב''ה קבע שבלילה הזה תהיה בכיה לדורות, לילה שבו יחרבו שני בתי המקדש בעתיד:

''כתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכייה לדורות.''

בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה האם כאשר רואים את מקום בית המקדש החרב ואת הכותל צריך לקרוע, ואם כן, כיצד יש לקרוע.

1. קריעה על החורבן
הגמרא במסכת מועד קטן (כו ע''א) עוסקת בדיני קריעה על מת, ומונה מספר קרעים אותם לא מאחים לעולם. כלומר, אדם שאחיו נפטר, עליו לקרוע את בגדו, אולם לאחר השבעה הוא יכול לתפור את הקרע. לעומת זאת, מי שנפטרו אביו או אמו, אין הוא יכול לאחות את הקרע לעולם. וכן אדם הרואה את בית המקדש, את ירושלים (שבין החומות) או את הערים שהיו בממלכת יהודה (חברון, יריחו וכו') חרבות, עליו לקרוע את בגדיו ולא לאחות לעולם.

כפי שכותבת הגמרא, המקור לחובת הקריעה הם פסוקים בספר ירמיהו המספרים, על אנשים מאזור אפרים ושכם שעלו לבית המקדש להביא ביכורים. הם עדיין לא ידעו שערי יהודה נחרבו, וכאשר הם ראו אותם חרבות, הם קרעו את בגדיהם. הגמרא מוסיפה, שכאשר קורעים את הבגד צריך להגיד פסוק מיוחד:

''ערי יהודה מנלן (=מניין)? דכתיב ויבאו אנשים משכם משילו ומשומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים להביא בית ה'. אמר רבי חלבו: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: 'ערי קודשך וכו', וקורע. ירושלים בחורבנה אומר: 'ציון מדבר וכו', וקורע. בית המקדש בחורבנו אומר 'בית קדשנו ותפארתנו וכו', וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים.''

הגמרא לא אומרת מה מטרת הקריעה על החורבן, אבל במפרשים מצינו מספר הסברים (חלק מההסברים נלקחו מעניינים אחרים), וכפי שנראה בהמשך, יש גם השלכות לטעם הקריעה:

א. הגמרא במועד קטן (יד ע''ב) כותבת, שקורעים לקטן שנפטרו הוריו, כדי לעורר צער, ייתכן שקורעים על הערים החרבות כדי לעורר צער.

ב. הרדב''ז (ב, תרמו) כתב, שהראיה של החורבן גורמת לצער, והקריעה היא ביטוי לצער. כלומר, בניגוד לנימוק הראשון הסובר שהקריעה יוצרת את הצער, הנימוק השני טוען, שהקריעה היא ביטוי לצער שנגרם עקב ראיית המקום בחורבנו. 

ערי יהודה
מובן מאוד, מדוע יש לקרוע על בית המקדש וירושלים, שהרי זהו המרכז הרוחני והשלטוני, וחורבנם מסמל את חורבנו של עם ישראל. לא ברור לעומת זאת, מדוע אומרת הגמרא (וכך נפסק בשולחן ערוך) שקורעים דווקא על ערי יהודה, שהרי אם הקריעה היא על מה שמסמל חורבן, היה מקום לקרוע על כל עיר חרבה שרואים בארץ ישראל ולאו דווקא עליהם!

א. הב''ח (תקסא) כתב, שבאמת אין עניין מיוחד לקרוע דווקא על ערי יהודה, אלא יש מקום לקרוע על כל הערים החרבות בארץ. הסיבה שבכל זאת קורעים דווקא עליהם היא שהפסוקים בירמיהו, מהם למדים את חובת הקריעה, עוסקים בערי יהודה, לכן נקבע שיש לקרוע על ערי יהודה, אולם זה רק בגלל שהם אלו המוכרים בפסוק ולא בגלל שיש בהם חשיבות מיוחדת לעומת ערים אחרות.

ב. הלבוש (שם) כתב, שקורעים על ערי יהודה דווקא ''שהם קרובים לירושלים''. כלומר, בגלל שירושלים שוכנת בין ערי יהודה, אז גם הם מקבלים מקדושתה ומעמדה, ובלשון היד רמ''ה: ''מאחר דהוי בית מקדש בגוה (בתוכה)''. בדומה לכך כתב פאת השולחן (ג, א) אם כי בהתייחסות לצד הגשמי, שבזכות ירושלים ערי יהודה היוו מרכז שלטוני חשוב, לכן במידה והם נחרבו יש לבצע קריעה.

ג.שיטה שלישית סוברת, שבאמת לא קורעים דווקא על ערי יהודה החרבות, אלא גם על שאר ערים שחרבו בארץ, וכך פסקו להלכה הטור (שם) והמהרש''א (מועד קטן כו ע''א). אם כן, מדוע כתבה הגמרא ערי יהודה? במור וקציעה (הגהות שם) הסביר, שהתנא ששנה את הברייתא בגמרא היה מעולי בבל, שרובם היו משבט בנימין ויהודה, לכן כל עיר בה התיישבו בארץ ישראל, קראו לה על שם אזור יהודה (ועיין במהרש''א שם), ובלשונו:

''ולדידי חזי (= ולי נראה) דערי יהודה וערי ישראל חד מילתא להך ענינא (אותו דבר לעניין זה), ומשום דתנא בבית שני היה שנתיישבו עולי הגולה שמיהודה ובנימין גם בערי שאר שבטים שבארץ ישראל, משום כך הכל אחד. והא ודאי לא מסתבר שהרואה שילה שנקראת מנוחה, שלא יקרע, וכן שכם, שהיה שם ביתו של יעקב אבינו עליו השלום ויהושע בן נון.''

חורבן
א. כפי שמציינת הגמרא, רק מי שרואה ערי יהודה בחורבנם מברך, מה הכוונה בחורבנם? הבית יוסף (תקסא) מעלה שתי אפשרויות, דוחה את הראשונה ומקבל את השנייה.

אפשרות ראשונה: הגדרת חורבן תלויה בשאלה, האם יש יהודים היושבים במקום. במידה ויהודים גרים שם, אז גם אם הגויים אוחזים בשלטון, עדיין אין לקרוע. תירוץ זה קשה, שהרי הפסוק שממנו למדים שיש לקרוע הוא מירמיהו, ושם הם ראו את העיר חרבה מרחוק, והם לא היו יכולים לדעת אם עדיין יש יהודים שמתגוררים במקום. אכן הבית יוסף דוחה תירוץ זה.

אפשרות שנייה: הכל תלוי בשלטון. במידה והשלטון הוא בידי היהודים, אז אין לקרוע גם אם אין יהודים שמתגוררים במקום. לעומת זאת אם הגויים שולטים במקום, אז יש לקרוע גם אם יש יישוב יהודי: ''דכל שהן בידי גויים, אף על פי שיש בהן ישוב בחורבנן מיקרי (= נקראים), וכן עיקר''.

ב. נחלקו הפוסקים מה דינם של הבית המקדש וירושלים, האם השליטה בו נחשבת כבניין, או שיש לו הגדרות מיוחדות:

לעניין בית המקדש: בבית מרדכי (או''ח לג) טען שהדינים שווים, ובמידה ויש שלטון יהודי בהר הבית לא צריך לקרוע. אמנם דעת רוב הפוסקים לא כך, והם מחלקים בין הדינים. לשיטתם כל עוד בית המקדש חרב, אז גם אם יש שם שלטון יהודי צריך לקרוע. כך פסק

הרב הדאיה (ישכיל עבדי או''ח כה, ד), הרב שפירא (פניני הלכה העם והארץ עמ' 198) והרב אויערבך (בשם הרב נבנצל).  

לעניין ירושלים (שבין החומות): הגרש''ז אויערבך כתב (מנחת שלמה סי' עג), שהקריעה על ירושלים תלויה בשליטה הרוחנית עליה (כמו בית המקדש), ולכן בזמן הזה, שעדיין יש בירושלים כנסיות ומסגדים ואי אפשר לעקור אותם, ירושלים נקראת חרבה ויש לקרוע עליה, וכן נראה מדבריו של הרב וואזנר (שבט הלוי ז, עח).

סיוע לדבריו אפשר להביא מדברי היד רמ''ה שראינו לעיל שכתב, שקורעים על ערי יהודה בגלל המקדש שבתוכם, ומשמע שהסיבה היא רוחנית, ובלשונו של הגרש''ז:

''חושבני, דכל זמן שרואים עדיין בעיר הקדש והמקדש כנסיות של נכרים וגם קברי עכו"ם, ואין אנו יכולים למעקר פולחנא נוכראה (= את פולחן הנכרים), עדיין היא בחרבנה, ועתה עינינו נשואות לשמים לראותה מהרה בפולחנא דשמיא''

יש חלקו על דבריהם וסברו, שהקריעה על ירושלים תלויה בשאלה אם עם ישראל שולט עליה, ורק בית המקדש התייחד בכך שהיחס אליו הוא רוחני, ולכן אין לקרוע. כך פסקו האגרות משה (ד, ע), הרב הדאיה (ישכיל עבדי או''ח ח, כח), והילקוט יוסף (או''ח תקסא)

2. הקריעה בזמנינו
כפי שכבר העיר הרדב''ז (ב, תרמו) לפני חמש מאות שנה, רבים לא נוהגים לקרוע כאשר הם רואים את המקומות החרבים, האם יש להם על מה לסמוך? כאשר מדובר בערים בשלטון יהודי, אז בוודאי שאין צורך לקרוע, שהרי כפי שראינו בבית יוסף הם לא נחשבות חרבות, אבל עדיין על בית המקדש וערי יהודה שבשלטון זר צריך לקרוע, אז מדוע לא נוהגים כך?

א. הרב משה פיינשטיין (ה, לז) מסביר, שהמנהג לא לקרוע יסודו בטעות, וצריך לקרוע גם בזמן הזה. בכל זאת הוא ועוד פוסקים הציעו למי שחס על בגדיו מספר אפשרויות, כדי להיפטר מחובת הקריעה:

1. כפי שפסק השולחן ערוך (תקסא, ה), במידה ואדם רואה את המקומות החרבים בתדירות גבוהה משלושים יום, לא צריך לקרוע כל פעם מחדש. 2. אפשר להשאיל בגד מחבר, בצורה כזאת אסור לקרוע את הבגד, מכיוון שהוא לא שייך ללובש. 3. בשבתות, ימים טובים וחול המועד שנחשבים ימים שמחים לא קורעים, ואדם הרוצה להיפטר מקריעה יכול לבוא במועדים הללו.

ב. כפי שראינו לעיל בדברי הרדב''ז, אחת מהסיבות להסביר את הקריעה היא שיש עוגמת נפש על החורבן. בעקבות כך טען המשנה הלכות (ו, קי), שאריכות הגלות גרמה לכך שבימינו כבר לא מצטערים על החורבן, ואם אנשים יקרעו הם יצטערו על הבגד שנקרע יותר מעל החורבן, לכן במצב כזה אין טעם לקרוע וכך כתב הגרש''ז אויערבך (הליכות שלמה תפילה כג, הערה 116),  ובלשונו המשנה הלכות:

''ועלה בדעתי ללמד זכות קצת שלא זהירים העולם, דהרדב"ז כתב שם דטעמא דקריעה הוי משום עגמת נפש... ובעוונות הרבים אריכות הגלות גרמה שכבר הורגלו יום יום, ואפילו רואים ירושלים ומקום המקדש לא מתרגשים יותר ואין להם עגמת נפש, ואם כן למה יקרעו?! ואדרבה, אם יקרעו הבגד יש להם עגמת נפש על הבגד שנקרע ולא על המקדש וירושלים''.

לעומת זאת אפשר לומר, שלא בגלל אורך הגלות לא מתרגשים ממראות החורבן, אלא אדרבה, בגלל שמבחינה חומרית המצב טוב, וגם אין מנהיג או גזרות המונעים מלקיים מצוות ולחיות בנחת, ממילא לא מרגישים בחיסרון הרוחני, ואין צער משמעותי על החורבן.  

ג. טעם נוסף הביא בפניני הלכה (שם, עמ' 199) בשם האדר''ת. כפי שראינו נפסק בשולחן ערוך, שבמידה ואדם רואה את בית המקדש חרב פחות משלושים יום מהפעם האחרונה שראה אותו, הוא לא צריך לקרוע. טעם הדבר הוא, שההתרגשות וההשפעה של הראיה לא מספיק חזקה, אם לא עבר זמן משמעותי.

האדר''ת חידש, שבזמן הזה שבמידה ורוצים יש אפשרות להגיע תמיד לאזור הר הבית ולראות את בית המקדש, ובכל זאת לא עושים כך, מוכח שהצפייה למקום היא לא מספיק גבוהה. לכן גם אם בסופו של דבר כן הגיעו למקום המקדש וראו אותו אחרי שלושים יום, עדיין זה לא נחשב ראייה שיש בה התרגשות, ולכן אין לקרוע (והדברים מחודשים מאוד).

אמנם, כפי שציינו כל הפוסקים בדבריהם, כל הטעמים הנ''ל נאמרו רק כדי ללמד זכות על אלו שלא קורעים, אך לכתחילה, במידה ואדם רואה את הכותל[1] או את מקום המקדש יש לקרוע, ואין בכך יוהרה, אלא אם כן כפי שראינו בדברי הרב פיינשטיין, מתקיים אחד מהתנאים הבאים: הבגד לא שייך ללובש, מדובר בשבתות וחגים, הראיה הקודמת התרחשה פחות משלושים יום מהראייה הקודמת.

3. כיצד קורעים
לאחר שביררנו שיש חובה לקרוע כאשר רואים את מקום הכותל, יש לברר את דיני הקריעה. בפתיחה ראינו את דברי הגמרא במועד קטן (כו ע''א), שהשוותה את הקריעה על אביו ואמו לקריעה על המקומות החרבים, נחלקו הראשונים האם ההשוואה בין הדינים היא מוחלטת, או שיש הבדלים בין סוגי הקריעה:

א. הרמב''ם (תעניות ה, יז) הבין, שההשוואה היא מוחלטת, לכן כמו שנפטרים אביו ואמו צריך לקרוע את כל הבגדים שעליו (דהיינו הבגדים העליונים, חולצה, הסוודר, החליפה וכו') עד מקום הלב, כך כאשר רואים את מקום המקדש חרב, צריך לקרוע את כל הבגדים, וכך פסקו להלכה הטור והשולחן ערוך (תקסא, ד):

''כל הקרעים האלו קורע בידו ומעומד, וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם.''

ב. הראב''ד (שם) חלק על הרמב''ם וטען, שהגמרא השוותה בין קריעה על החורבן לקריעה על אביו ואמו, רק לעניין זה שבשניהם הקריעה היא בעמידה, ביד, ושאסור לאחות את הקרע לעולם, אבל לא לעניין זה שבשניהם צריך לקרוע את כל הבגדים, ומשום כך, לשיטתו, צריך לקרוע רק בגד אחד. כך פסקו גם הרמב''ן (שער הקריעה) והריטב''א (מו''ק כב ע''ב), וכך כתבו האחרונים שנהוג להלכה.

שבת שלום