פרשת שופטים: שום תשים עליך מלך

בפרשתנו אנו קוראים על חוקי מינוי מלך בזמן אבותינו. האם זה היה ציווי למנות מלך, או היה זה רק היתר למנות מלך אם העם ידרוש זאת?

הרב אלדד יונה 04/09/19 20:22 ד באלול התשעט

פרשת שופטים: שום תשים עליך מלך
כתר מלכות, צילום: pixabay

בפרשתנו (פרק י"ז, פס' י"ד-כ') אנו קוראים על מינוי מלך: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּו: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא: רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד: וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

כאשר אנו מתבוננים בלשון הפסוקים, ניתן להבינם בשתי דרכים שונות. האחת, שאין שום
מצווה למנות מלך, אלא שאם העם דורש מלך התורה מתירה למנות מלך, וזאת בכמה תנאים שירסנו את גאוותו- שלא ירבה לו סוסים, שלא ירבה לו נשים, ולא יצבור כסף וזהב על חשבון העם, וכן שילמד היטב ויקיים בדייקנות את כל מצוות התורה בלי לסור ימין ושמאל, וכן שהמלך יהיה רק מתוך העם ולא "יבוא מבחוץ". הדרך השנייה להבין את הפסוקים היא שישנו ציווי למנות מלך לאחר שיתבססו בארץ לאחר כיבושה.

כידוע, בפועל מונה מלך לעם ישראל לא מיד אחרי כניסתם לארץ, אלא אך ורק אחרי מאות שנים של שלטון השופטים. בספר שמואל א' (פרק ח') מבקשים עם ישראל משמואל, השופט האחרון, למנות עליהם מלך. כל הקורא את הפסוקים שם מתרשם שלא רק שאין מצווה למנות מלך, אלא שגם ההיתר למנות מלך הוא בדיעבד, ורצוי היה יותר שהעם לא ידרוש מלך ולא יקבלו. כך מספר לנו שם הנביא (שם, פס' ד'-ט'):
"וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר-עָשׂוּ מִיּוֹם- הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם-לָךְ: וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם". אמנם שמואל מצווה להעתר לבקשת העם, אבל עצם הבקשה נתפסת כרצון להחליף את השעבוד לה' בשעבוד למלך. גם בהמשך חייו, בנאום "הפרישה" של שמואל מתפקידו הציבורי, הוא מוכיח לעם ישראל שחטאם בבקשת מלך היה גדול. כך הוא אומר להם (שמואל א', פרק י"ב, פס' ט"ז-י"ז) "גַּם-עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ".

הגמרא במסכת סנהדרין (דף כ' עמוד ב') מביאה כמה ברייתות הדנות בפסוקים שהבאנו לעיל ובמשמעותם: בברייתא הראשונה כתוב "וכן היה רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך' וגו' ". אם כן ראינו שרבי יהודה מבין שישנה מצווה למנות מלך, בעוד רבי נהוראי מבין שיש היתר למנות מלך.

הברייתא השניה אומרת "תניא- רבי אליעזר אומר: זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר 'תנה לנו מלך לשפטנו', אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר 'והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו' ". ברייתא זו דנה על בקשת המלך בימי שמואל, וממנה משמע שבניגוד למה שהבננו מקריאת פסוקי ספר שמואל, אין פגם בעצם בקשת המלך, אלא שהשאלה היא מה המניע לבקשה. אם המניע הוא שתהיה אוטוריטה שתשליט צדק במדינה, הרי זו בקשה ראויה. אולם, אם המניע הוא חוסר אמונה ביכולת ה' להצליחם במלחמותיהם ללא מלך (כך משמע מפירוש רש"י על "עמי הארץ שבהם קלקלו") הרי שיש בבקשה זו פגם באמונה, ולכן היא פסולה. גמרא זו גם מסבירה מדוע בקשת המלך התפרשה כמרידה בה'- משום שעמי הארץ ביקשו מלך ממניעים של חוסר אמונה בה'.

הברייתא השלישית אומרת "תניא- רבי יוסי אומר:
 שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה- כשהוא אומר 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך שנאמר 'וישב שלמה על כסא ה' למלך'. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר 'והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' ' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר 'ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב 'ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו' ".  אצל רבי יוסי זה כבר ברור שיש ציווי להמליך מלך, אלא שהשאלה מה הסדר בתוך שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ. במצוות מחיית עמלק כתוב "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" ו"כס" מרמז על מלך, כלומר, מרמז לנו הפסוק שיש להעמיד מלך לפני הכרתת זרעו של עמלק. בנוסף, הציווי על הקמת מקדש במקום קבוע נאמר אחרי ההבטחה שה' יניח לעם ישראל מכל אויביהם מסביב, ומכאן לומדים שרק אחרי הכרתת עמלק, שהוא גדול האויבים של ישראל, חל הציווי לבנות מקדש במקום קבוע. ואכן, אצל דוד ראינו שהוא ביקש לבנות מקדש קבוע רק ברגע שהסתיימו מלחמותיו עם שונאי ישראל.

אם כן ראינו שלדעת רבי יהודה ורבי יוסי פירוש הפסוקים בפרשתנו הוא ציווי למנות מלך, בעוד לדעת רבי נהוראי הוא רק היתר למנות מלך. כיצד יתרצו רבי יהודה ורבי יוסי את הכעס על בקשת ישראל למלך המתוארת בספר שמואל? תירוץ אפשרי אחד הוא בהתאם לברייתא של רבי אליעזר, שעצם בקשת המלך איננה בעייתית, ולמעשה אף מצווה, והבעייה היתה רק במניע של עמי הארצות, שבמקום לבקוש מלך מטעמי עשיית צדק, ביקשו אותו מחמת חוסר אמונה בה'. תירוץ שני אפשרי, הוא מה שכתוב במפורש במקורה של הברייתא, בתוספתא סנהדרין (פרק ד', הלכה ג'): " וכן היה ר' יהודה אומר- ג' מצות נצטוו ישראל בביאתן לארץ: למנות עליהן מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק. אם כן למה נענשו בימי שמואל? אלא לפי שהקדימו על ידן
". כלומר, עצם בקשת המלוכה היתה ראויה, שכן יש ציווי להעמיד מלך, אלא שעדיין לא הגיע הזמן לכך (יתכן שבתכנון המקורי דוד היה צריך להיות המלך הראשון וששושלתו תימשך לנצח, אלא שהם הקדימו ולכן הומלך שאול לפניו).

מכל מקום, נחלקו גם הראשונים בסוגיה כשם שנחלקו התנאים. למשל, האבן עזרא בפרשתנו (פרק י"ז, פס' ט"ו) מפרש "שום תשים
רשות. אשר יבחר ע"פ נביא או משפט האורים, והטעם: לא אשר תבחר אתה", כלומר, אין שום מצווה לשיטתו למנות מלך, אלא שאם העם ידרוש יש למנות להם מלך, אולם על המלך להתמנות ע"פ נביא או אורים ותומים, ולא שהעם יבחר מיהו המלך. יש בזה הגיון משום שהמלך אמור להיות כפוף למצוות התורה באופן מוחלט, ולכן ניתן למנותו רק ע"פ נבואה ישירה מה', שבוחן ליבות וכליות ויודע מיהו הראוי.

הרמב"ם, לעומתו, בתחילת הלכות מלכים (פרק א', הלכה א') פוסק במפורש כמו דעת רבי יהודה: "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה
". בהמשך (שם, הלכה ב') הוא פוסק כרבי יוסי לגבי סדר המצוות כשיבואו לארץ "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו'". ובהמשך אותה הלכה הוא נותן גם תירוץ כיצד אין הדבר סותר את המסופר בספר שמואל "מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל? לפי ששאלו בתרעומת ולא שאלו לקיים המצוה, אלא מפני שקצו בשמואל הנביא שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו'. ".

אולם, גם הרמב"ם מסכים עם האבן עזרא שלא הציבור ממנה את המלך אלא הנביא, וכך הוא כותב (שם, הלכה ג') "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא. כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו".


 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר