(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה': (פרק טז)
המחלוקת הקשה המתוארת בפרשתנו מהווה דוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים; כך אמרו חכמים במסכת אבות (ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
בולט למדי שבעוד שבדוגמה למחלוקת שהיא לשם שמים מופיעים שני הצדדים החולקים – הלל ושמאי – הרי שבדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים מופיע לכאורה רק צד אחד במחלוקת – קרח וכל עדתו, והיה ראוי לומר: מחלוקת קרח ומשה.
כותב המלבי"ם: "חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לשם שמים, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כולם מתכוונים לתכלית אחת לשם שמים, אולם מחלוקת שאינה לשם שמים רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא גם כן מכוין תועלת עצמו".
ההתכוונות לשם שמים מאחדת כל אחד מן הצדדים במחלוקת. כוונת כל אחד מן הצדדים היא לאותה תכלית – לשם שמים – והתכלית המשותפת מאחדת. אבל במחלוקת שאינה לשם שמים אלא "מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו" אין אחדות בין השותפים לאותו צד במחלוקת כי כל אחד מהם דואג לתועלת עצמו, ודאגתו לעצמו היא אף על חשבון חברו למחלוקת. ממילא המחלוקת היא לא רק בין שני הצדדים במחלוקת אלא המחלוקת היא גם בין השותפים שבאותו צד.
וממשיך המלבי"ם ומבאר את המניעים המנוגדים שהיו לקרח ולעדתו:
"כענין שהיה מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה... שלדעתו אחַר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת. אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שניטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה, כמו שכתוב: "ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז" ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שניתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שניתנה הבכורה ליוסף".
קרח סבר שהוא ראוי להיות הכהן הגדול. מסקנתו נבעה מחשבון פשוט: בנו הבכור של קהת הוא עמרם, ובנו משה קיבל את המלוכה, אז ראוי שקרח – שהוא בנו של יצהר, הבן השני של קהת – יקבל את הכהונה הגדולה. זו הייתה כוונתו של קרח במחלוקת. אולם דתן ואבירם ואון בן פלת נכנסו למחלוקת ממניעים אחרים: לדעתם, הכהונה, המלוכה, הקדימה בדגלים והבכורה צריכה להיות בחלקם של בני ראובן הגדול שבשבטים.
לדעת המלבי"ם המניעים השונים של קרח ועדתו מופיעים בפתיחת הפרשה; כך הוא כותב:
"וזהו שכתוב "ויקח קרח" [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו "קחו עמכם דברים"] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא "בן יצהר בן קהת בן לוי", שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, "ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת" הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם "בני ראובן", שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחַר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל".
הפסוק הראשון בעצם מתחלק לשני חלקים: חלק א: וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי; חלק ב: וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. המילה "וַיִּקַּח" מבטאת את לקיחת הטענות והיא כנראה מתייחסת גם לתחילתו של חלק ב (ויקח קרח... ויקח דתן ואבירם... ), אחר כך מופיע הטוען או הטוענים, ואחר כך מופיעה הטענה. טענתו של קרח היא היותו "בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי", ובשם טענה זו הוא מבקש להיות הכהן הגדול. טענתם של דתן ואבירם ואון בן פלת היא היותם "בְּנֵי רְאוּבֵן", ובשם טענה זו גם הם מבקשים את הכהונה ואת הלוייה.
אבל עדת קרח כללה עוד אנשים, "אֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם"; ממשיך המלבי"ם:
"ומה לקחו הם לטענות בריב הזה? הם טענו שהם "נשיאי עדה קריאי מועד", והתלוננו על שעשה משה כל זה בלא דעתם ועצתם כמולך ממלכה בלתי מוגבלת ומחלק שררות ומנוים כחפצו, שבדברים כאלה ראוי לשאול עצתם והסכמתם. וגם יש לומר שהם רצו שהכהונה תנתן לנשיאי העדה הראוים לזה כפי מעלתם לא שתנתן לשבט אחד כולו שיהיה בירושה מבלי הבט על מעלת הכהנים ושלמותם. וגם יש לומר כמו שכתב הראב"ע שהיו גם כן בכורים פטרי רחם וטענו שהכהונה מגיע להם".
מאתיים וחמישים נשיאי העדה רצו להשפיע על ההנהגה, או שאף הם ביקשו את הכהונה הגדולה. טענתם התבססה על כך שהם "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם", דהיינו שבאו מצד מעמדם כנשיאי העדה או מצד היותם בכורים.
לאור מצב העניינים המתואר, שבו המחלוקת שאינה לשם שמים היא בעצם בין כל הגורמים השונים בעדת קרח, מתעוררת שאלה; וכדברי המלבי"ם:
"הנה לפי זה כל עדת קרח היו מתנגדים זה לזה, שמחלוקת דתן ואבירם מתנגד לא לבד שלא תנתן הכהונה הגדולה לקרח כי גם התנגדו לכל שבט לוי ועבודתם בכלל, שלפי דעתם זה מגיע לשבט ראובן, והחמישים ומאתיים אנשים היו מתנגדים לשניהם, כי רצו שתנתן הכהונה לנשיאי העדה או לבכורי פטרי רחם, ואיך נקבצו יחד לכת אחת?
כהן גדול יש אחד, ותפקיד זה מבוקש גם על ידי קרח גם על ידי דתן ואבירם וגם על ידי כל אחד מנשיאי העדה. אך גם הטענות לכתר הכהונה סותרות זו את זו: לקרח אין בעיה עם הבחירה של שבט לוי, אך הבעיה שלו היא עם הבחירה בתוך שבט לוי. לעומתו, בני ראובן מתנגדים לעצם הבחירה בשבט לוי, הם מבקשים שהכהונה תינתן לשבט ראובן, כלומר מבחינתם אין הבדל בין אהרן לקרח – שניהם פסולים לכהונה באותה מידה. ונשיאי העדה סבורים שהכהונה אינה ראויה לא לשבט לוי ולא לשבט ראובן אלא להם מתוקף מעמדם כנשיאים או כבכורים.
אבל למרות המחלוקת בין הפלגים השונים בעדת קרח היה גם גורם שאיחד אותם:
"אמר שנקהלו בזה במה שכולם היו חולקים על משה ועל אהרן, בזה היו למקהלה אחת, הגם שבעקרי הדברים היו עתידים להיות ביניהם מחלוקות גדולות וחלוקי דעות".
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" – זהו הגורם המאחד של עדת קרח. הערעור על משה ואהרון וההתעמתות איתם הצליחו לאחד פלגים מתנגדים.
מתברר אפוא שגם במחלוקת שאינה לשם שמים יש גורם מאחד. ובכל זאת מחלוקת זו אין סופה להתקיים מכיוון שרק בהווה המצומצם הם "מקהלה אחת", אבל בהמשך "עתידים להיות ביניהם מחלוקות גדולות וחלוקי דעות".