אדם מגיע לחנות הירקות ומבקש מהירקן את הסחורה הכי טובה שהגיעה היום. זו בקשה הגיונית, הוא זה שהולך לאכול את הסלט, ולכן הוא רוצה את העגבניות והפלפלים שיקלעו לטעמו האישי, ולא להגיע לביתו עם סחורה מסוג ב'. אם הירקן יגיד לו "מה זה משנה? הכל אותו דבר", הלקוח פשוט ילך למקום אחר. הרי בסופו של דבר, הסלט משרת את האדם.
פעמים נראה שישנה גישה הבאה אל "חנות המצוות" של הבורא בצורה דומה. אנחנו נוטים לבחור את המצוות ש"עושות לנו טוב": 'שילוח הקן' המרגש, ארוחות החג המשפחתיות בשבת (זמן להתנקות ממכשירים כבר אמרנו?), או קבלת שבת מוזיקלית שפורטת על נימי הנפש. אך כאן מסתתר הבדל תהומי: בניגוד לסלט, המצוות אינן "שלנו"- הן של האלוקים.
המניע שמאחורי המעשה
השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו בפתחה של כל מצווה היא: מה המניע שלי?
האם אני נוטל ידיים כי רשום בפוסטר של קופת חולים שזה שומר על היגיינה, או כי כך תיקנו חז"ל כרצון ה'?
האם אני משתתף בתפילה חגיגית כי המוזיקה נעימה לי באוזן, או כי אני מחפש את הדרך שבה ה' רוצה שאקבל את השבת?
התשובה לשאלות אלו מתגלה בפרשת "צו", במקום שבו הגאווה והטעם האישי נעלמים כליל.
הסוד של הרמת הדשן
במרכז הפרשה עומד קורבן העולה, קורבן שכולו עולה לה', ללא חלק לאדם. אבל המבחן האמיתי של הכהן אינו רק בהקרבה הגדולה, אלא דווקא בעבודה ה"שחורה: "הרמת הדשן (פינוי האפר מהמזבח).
"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד... וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה... וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה..." (ויקרא ו').
רבינו בחיי עומד על פרט מפתיע: גם במצווה של פינוי האפר- עבודה קלה וטכנית לכאורה, הקב"ה מצווה על הכהן להתהדר בבגדי כהונה. למה שמישהו ילבש בגדי פאר כדי לפנות זבל?
אם נראה אדם מתלבש בחליפה יוקרתית כדי ללכת להצגה, נבין שהוא עושה זאת לכבוד עצמו. אבל האם אדם יתלבש במיטב בגדיו כדי ללכת למכולת השכונתית בשביל אשתו? כנראה שלא. אל ההצגה הוא הולך בשביל עצמו, אבל אל המכולת הוא הולך בשבילה.
דוד המלך כדוגמא אישית
ממשיך רבינו בחיי ומסביר שזוהי הדרכה לכל מי שמתקרב לה': עלינו להשפיל את כבודנו האישי לכבוד השם, אפילו בעבודה "קלה". הוא מביא כדוגמה את דוד המלך, שכרכר ופיזז לפני ארון ה' בכל עוז, גם כשזה נראה לאחרים (כמו מיכל) כהתנהגות שאינה הולמת מלך.
דוד ענה לה: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". דוד לא מלך בשביל הכבוד שלו, אלא בשביל כבוד ה'. אם הגדלת שמו של ה' דורשת "לכרכר" בבגדי המלוכה במקום שאינו "מכובד", דוד יעשה זאת בשמחה.
הרחבה: המעבר מ"חוויה" ל"שליחות"
בעולם המודרני, אנחנו מחנכים את עצמנו לחפש "משמעות אישית" ו"חוויה" בכל דבר. זהו ערך חשוב, ומהווה גורם וזרז בעבודת ה', אך הוא עלול להפוך למסך המסתיר את המהות הדתית. כשאדם מחפש רק את מה ש"עושה לו טוב" במצווה, הוא למעשה הופך את הקדוש ברוך הוא ל"ספק שירותים" של רגש חיובי.
עבודת הכהן בהרמת הדשן מלמדת אותנו את סוד העבודה ללא אגו. היכולת ללבוש בגדי קודש דווקא כשמתעסקים באפר, היא ההצהרה המובהקת ביותר: "אני לא כאן בשביל הכבוד שלי, ולא בשביל ההנאה שלי. אני כאן כי זהו רצון ה'". כשאדם מוכן "להתלכלך" בשביל המצווה באותה התלהבות שבה הוא ניגש לקורבן העולה המפואר, הוא מוכיח שהוא יצא מ"חנות הירקות" הפרטית שלו ונכנס אל היכל הקודש האמיתי.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.