וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' | פרשת פנחס

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה': הרש"ר הירש רואה בחטאת ראש חודש שבפרשתנו, פרשת פינחס, עיקרון יסוד בתורת האדם.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאפרשת פנחס | תפקיד המנהל הוא לאחד את כל החלקיקים סביב הגרעין

  05/07/23 11:54

(יא) וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם: (יב) וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד: (יג) וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': (יד) וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ: 

שעיר החטאת הבא בראש חודש יש בו הדגשה מיוחדת שאינה קיימת במועדים אחרים. שעיר העזים לחטאת מופיע בפסוק טו כקרבן לעצמו המופרד מן קרבנות העולה שתוארו בפסוקים הקודמים. הפרדה זו באה לידי ביטוי בולט במילות הסיכום המופיעות בפסוק הקודם, פסוק יד: "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", ורק לאחר מכן מתואר שעיר החטאת. עוד זאת, שהשעיר בראש חודש הוא "לְחַטָּאת לַה'", במקביל לעולה שאף היא "לַה'" (פסוק יא), עובדה המדגישה אף היא את חשיבותו של קרבן החטאת בראש חודש.

הרש"ר הירש רואה בחטאת ראש חודש עיקרון יסוד בתורת האדם; כך הוא כותב: "ה' ב"ה הוא אלוהי החסד המחנך את האדם ואת האנושות, ובחליפות האור של תקופות הלבנה הוא הראה לנו "דוגמא" של עצמנו (ראה פי' שמות עמ' צא). כל אימת שהלבנה מתחדשת הוא קבע לנו יום של ראש חודש, ללמדנו שאנחנו מסוגלים להתחדש כמותה ולזכות באור אחרי כל אופל, וכך הורה לנו את האמת הגדולה שגם ה"חוטא" עודנו "לה'".

אדם שחטא אינו אבוד

התחדשות הלבנה מלמדת על אפשרות התחדשות האדם. אדם שחטא אינו אבוד, אין הוא שקוע באופל נצחי שאין ממנו חזרה ועלייה. אדם שחטא, אף בעת חטאו הוא לה'. יש בכוחו לקום ולהתעלות ולחלץ עצמו ממעמקי החטא, יש בכוחו להתחדש, כמו הלבנה המתחדשת בראשית החודש.

אולם לא רק את אפשרות ההתחדשות וההתעלות מן החטא אנו למדים, לדעת הרש"ר הירש, אלא גם את החסד האלוקי שיש באפשרות האדם לחטוא; כך הוא ממשיך וכותב: "ולא עוד, אלא גם ה'חטאת' היא 'לה'", כי 'חטאת' היא היכולת לחטוא, הצורך להתחטא והאפשרות להתחטא ולהתעלות ממעמקי החטא. "חטאת" זו היא 'לה'": היא מתנת חסד עליונה שה' העניק לבחיר יצוריו, לאדם. שכן יתרון האדם ומעלתו העיקרית היא החירות: בכח רצונו החופשי הוא מסוגל להישאר בפיסגת הטוב המוסרי; הוא יכול להתרחק מן הרע ולעשות את הטוב בחירות, אך חירות זו מתקיימת רק באדם שיש לו גם היכולת לחטוא, כי החושניות מגרה את האדם בפיתוייה; אך הוא ניחן בכח להתנגד לה בהחלטת רצונו החופשי. כאשר הוא מפעיל את הכח הזה וחוזר ומפעיל אותו, הרי הוא קונה את מעלת הטהרה המוסרית וזוכה לקירבת ה'. אולם אלמלא יכול האדם לחטוא ואילו החטא לא היה מגרה אותו, הוא לא היה אדם אלא בהמה או מלאך, ש"לא ישנו את תפקידם"; לא היה זה "אדם" העובד את ה' בחירות". 

האפשרות לחטוא היא גם האפשרות להתעלות

אפשרות האדם לחטוא היא "מתנת חסד עליונה שה' העניק לבחיר יצוריו" - החטאת היא "לה'". אפשרות נפילה זו של האדם היא מהותית לאדם, והיא זו שחושפת את יתרונו על פני כל היצורים. האדם אינו בהמה והוא גם אינו מלאך. בהמות ולהבדיל מלאכים אינם חוטאים, ואינם יכולים לחטוא. האדם יכול לחטוא, האדם עלול להתפתות לגירויים שעלולים להפיל אותו; אך מאידך האדם ניחן גם בכח להתגבר על החטא ולהיחלץ ממנו. "כאשר הוא מפעיל את הכח הזה וחוזר ומפעיל אותו, הרי הוא קונה את מעלת הטהרה המוסרית וזוכה לקירבת ה'". הכל תלוי באדם אם ירצה יפעיל את כוחו ואם ירצה יחדל. זוהי מהותו של האדם - רצון חופשי, חירות.

נמצא, שהאפשרות לחטוא היא גם האפשרות להתעלות, להתחדש. זאת מלמדת החטאת שמקריבים בעת התחדשות הלבנה - גם האדם יכול להתחדש כמותה. ממשיך הרש"ר הירש: "יכולת האדם לחטוא טבועה בעומק מהותו ואיננה מתנתקת ממנו, ואילו החטאת מורה ופועלת שהאדם מסוגל לשוב מחטאו, והתעלות האדם מן החטא היא כפרה על יכולתו לחטוא".

"המעשים הטובים שהוא עושה בחירות הם תוצאה ברוכת אל של יכולתו לחטוא. ובלשון מצות ראש חודש: עטרת תפארת הלבנה המתחדשת מגלה את כל עומק חכמת הבורא, שחלק לירח את הכושר להאפלה זמנית".

על פי הדברים האלה מבאר הרש"ר הירש את מאמר חז"ל (שבועות ט ע"א): "מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו 'לה''? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח". ויש הגורסים בגמרא: "שעיר זה יהא כפרה עלי על שמיעטתי את הירח" (ראו תוספות שם, וראו חולין ס, ב: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח"). חטאת ראש חודש היא כפרה על ה' שמיעט את הירח. מיעוט הירח, לדעת הרש"ר הירש, הוא "הכושר להאפלה זמנית", היכולת להיות אפל באופן זמני, לא להיות מאיר באופן קבוע ובלתי משתנה. וכאמור בראשית הדברים "בחליפות האור של תקופות הלבנה הוא הראה לנו 'דוגמא' של עצמנו". מיעוט הירח שעליו זקוק כביכול הקב"ה לכפרה בכל ראש חודש, הוא מיעוט האדם; "הכושר להאפלה זמנית" שהוענק לאדם על ידי הבורא הוא זה שמצריך את הבורא כפרה. כותב הרש"ר הירש:

קרבן החטאת מבטא את היכולת לחטוא אך גם את היכולת להתעלות מן החטא

"החטא הנעשה בידי אדם הוא הרע היחיד המצוי בעולמו של הקב"ה. חסרי לב שואלים, על שום מה נתן ה' לאדם את היכולת לחטוא. התשובה לשאלתם תינתן על ידי החוטא השב בחירות לטהרה מוסרית, שכן מעולם לא היה מגיע למעלה זו אלמלא ניתנה לו היכולת לחטוא, ונמצא שאותה תשובה מצדיקה כביכול את הבורא. כל נצחון על החטא הוא כפרה על היכולת לחטוא, שהבורא ברא בה את האדם לאדם, וכל ראש חודש דורש מאתנו להביא "כפרה זו על מלאכת הבורא"". 

קרבן החטאת מבטא את היכולת לחטוא אך גם את היכולת להתעלות מן החטא. בעת התחדשות הלבנה מביאים ישראל את קרבן החטאת המלמד על אפשרות התחדשותם שלהם. התחדשות זו אינה מחזירה אותם למצב שלפני החטא אלא למעלה גבוהה יותר שלא היו מגיעים אליה אלמלא חטאו. ההתעלות מן החטא מבטאת את החירות של האדם בעבודת בוראו, וזו אינה יכולה להתגלות ללא היכולת לחטוא.

נמצא שכל תשובה של האדם מן החטא שנכשל בו מצדיקה את היכולת לחטוא שנתן לו הבורא. התשובה מן החטא היא כפרה על מעשה ה' שברא את "הכושר להאפלה זמנית". היא מלמדת על אפשרות ההתעלות שכרוכה באפשרות לחטוא. והכל תלוי באדם, ברצונו החופשי, בחירותו. "החוטא השב בחירות לטהרה מוסרית" מהווה כפרה על מלאכת הבורא.