למה אין בכל מאודכם?
בפרשיית "והיה אם שמוע" שאנו אומרים בקריאת שמע לא מופיע הציווי "בכל מאדכם" (דברים פרק יא, יג): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". ננסה להבין מדוע ציווי זה מופיע בפרשיית "ואהבת" ולא מופיע בפרשיית "והיה אם שמוע".
שלושה הסברים של הכלי יקר
בעל הכלי יקר נותן שלושה הסברים לשאלה זו (דברים יא, יג):
- הציבור תמיד מעדיף חיים על פני כסף – "לפי מה שפירש רש"י שלכך נאמר "בכל מאדך" – "לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו", מדקאמר יש לך אדם שמע מינה שדבר זה בלתי מצוי כי אם באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו". (וכ"כ גם בעל האור החיים הקדוש).
- הפסוקים כאן עוסקים בשכר טוב ולא בעונש – "ולפי מה שפירש רש"י "בכל מאדך - בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להיטיב", הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו".
- בהמשך הפרשייה כבר מובא העונש לממרה את פי ה'– "ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר "ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם", רצה לומר שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מכל מקום יעבדו את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש רש"י (יא יח), ואם כן ענין זה אמור בפרוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם".
הסבר הרש"ר הירש
הרש"ר הירש הלך בכיוון אחר וכתב (דברים יא, יג) שהציווי "בכל מאודכם" רמוז בתחילת הפסוק במילה "ולעבדו": "חסר כאן "מאודכם", ומסתבר שהוא כלול בלשון "ולעבדו", הדורש את ההגשמה הכללית של כל מטרות ה', וניצול כל האמצעים למטרות אלה הוא ההנחה הקודמת לכך. "בכל - לבבכם ובכל - נפשכם" בא רק ללמד את אופן העבודה: יש לעבוד את ה' בחירות ובשמחה ובהתמסרות ללא הסתייגות."
הסבר נוסף לעניות דעתי
ואולי ניתן להציע הסבר נוסף:
ישנם 3 מדרגות בפסוק: "בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך".
שתי הדרגות הראשונות גם כציבור אנו מחויבים בהן (ולכן הוזכרו גם בפרשיית "והיה אם שמוע"), אך הדרגה השלישית היא ציווי שחייב להיות פרטי ולא ציבורי (ולכן לא הוזכרה כאן).
רש"י מבאר על הפסוק (דברים ו, ה) מה המשמעות של כל ציווי:
- "בכל לבבך - בשני יצריך. דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום".
שני ציווים אלו גם כציבור אנו מחויבים לנהוג בהם ולכן הוזכרו בשני המקומות.
- ממשיך רש"י ומבאר: "ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך".
גם ציווי אנו כציבור צריך למסור את הנפש לעשות רצון ה' אפילו בגזרה על "ערקתא דמסאנא" (בבא בתרא כא.) חובה עלינו כציבור למסור את הנפש.
- אך בציווי השלישי זה קצת שונה: "ובכל מאדך - בכל ממונך... דבר אחר ובכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורענות".
כאן זו כבר מידת חסידות המשתנה מאדם לאדם. זו דרישה אינדיבידואלית על פי דרגתו הרוחנית של כל אחד ומצבו הנפשי.
ממון - עבודת ה' בממונו של אדם היא איננה ציבורית אלא פרטית, כל אחד מחליט מעבר לצדקה שהוא מחויב כמה לתת לעני ובכמה כסף לקנות את התפילין שלו. הציווי הוא פרטי כלפי כל אחד שייתן מה ה"מאוד" שלו לצדקה, אך ציווי כזה לא יכול להיות על ציבור.
קבלת הדין – קבלת הדין משתנה בהתאם למצב נפשו של האדם וכוח אמונתו. כל אחד מקבל את הדין בדרך שלו.
הציווי האלוקי הוא שנקבל באהבה את מידת הדין, אך לא ניתן לצוות אותנו ציווי זה באופן שווה. כל טראומה נתפסת באופן שונה על ידי אנשים, זהו דבר המסור לליבו של האדם. ולכן בנושא זה אומרת לנו התורה: "בכל מאודך" כל אחד ישתדל בתוך עצמו, רק ה' יודע מה בלבנו, וכמה השתדלנו מאוד. אין כאן מקום לצוות על הציבור לעשות "מאוד" כי הדבר מסור לליבו של האדם.
נראה שאפשר ללמוד יסוד חשוב מכך, אף שאנו מצווים כולנו גם כיחידים וגם כציבור להתגבר על יצר הרע, וכן שלא לחשוב מחשבות נגד ה' חלילה ואף למות על קידוש ה' כשצריך.
כשאנו מסתכלים על הסובב אותנו, אסור שנשפוט אחד את השני על כוונת ליבו של הזולת, כמה כסף הוא משלם עבור מצוות ועבור צדקה, ואיך הוא מקבל על עצמו את גזר הדין.
איננו מסוגלים להבין צפונות ליבו של אדם. לאחד מעשה מסוים קשה לו מאוד ומעשה אחר קל לו מאוד ואחד ההפך. כל אחד צריך להביט בתוכו פנימה ולעבוד את ה' "בכל מאודו" שלו עצמו ולא של חבירו.
לסיום
בכל הנוגע למידת חסידות חשוב שנהיה עם מבט פנימה ולא חלילה כלפי הסובב. באופן זה נוכל ליצור חברה ערכית, שעובדת את ה' אך לא כופה את אופני הנהגותיה אחד על חברו.