פרשת נשא | בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ

לדעת הרב מאיר שמחה מדווינסק בפירושו "משך חכמה", אבן הבוחן לאדם כדי לדעת "שכוחות יצרו לא יוליכוהו שולל, והחמדה לא יתעה לשכל" היא השאלה האם השתחרר מהנגיעה האישית. מהיכן הוא לומד זאת בפרשתנו?

חדשות כיפה הרב כרמיאל כהן 13/06/24 11:02 ז בסיון התשפד

פרשת נשא | בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ
פרשת השבוע, צילום: shutterstock

(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (פרק ו)

בסיום ימי הנזירות בא הנזיר לאוהל מועד להקריב קרבנות ולגלח את ראשו. אמנם הביטוי "יָבִיא אֹתוֹ", המציין לכאורה שמישהו אחר צריך להביא את הנזיר, מעורר קושי. וידועים דברי רש"י בשם חז"ל:

"יביא אֹתו - יביא את עצמו, זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טז), את עצמם, כיוצא בו ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו".

למרות שכתוב בבניין הפעיל – יביא – אין הכוונה שמישהו צריך להביא את הנזיר, אלא הכוונה היא שהנזיר צריך להביא את עצמו, או במילים פשוטות – לבוא לאוהל מועד.

אבל למרות שתי הדוגמאות הנוספות שציין רבי ישמעאל, הקורא שואל את עצמו: למה בחר הכתוב סגנון כל כך מסורבל לציין שהנזיר צריך לבוא, סגנון המצריך הסבר שנראה קצת מאולץ – "יביא את עצמו".

עניין זה מתבאר מדבריו של רבי מאיר שמחה מדווינסק בפירושו "משך חכמה" המציין את העובדה שאורכה הרצוי של הנזירות אינו מופיע בתורה במפורש; וכך כתב:

"הנה זמן הנזירות לא נזכר בתורה בהדיא, והוא משום שעיקר הנזירות הוא כמו שאמר 'נזיר להזיר לה''. וביאר שמעון הצדיק (נדרים ט, ב) שהוא כהנזיר מדרום שפחז עליו יצרו וכו'. וזה לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות. ועל זה אין זמן, רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה יספיק לגדור כחות יצרו, אז די בשלושים או במאה, הכל לפי מה שהוא אדם".

פרשת השבוע פרשת נשא

חכמים אמנם דרשו שסתם נזירות היא שלושים יום (נזיר ה, א), אך שיעור זה אינו מופיע בתורה במפורש. התורה אינה מציינת את זמן הנזירות הרצוי לפני ה'. אכן זמן הנזירות הרצוי תלוי כמובן בשאלה מהי מטרתה של הנזירות. הנזירות, לדעת ה"משך חכמה", היא "לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות", וממילא אורכה של הנזירות הרצויה היא עד הזמן שבה השיגה הנזירות את מטרתה והאדם גדור מתאוות מגאוה וממותרות. אבל הזמן שלוקח להשיג מעלה זו אינו ניתן להגדרה כללית, אלא הוא אישי מאד – "הכל לפי מה שהוא אדם", ולכן צריך האדם לשער בנפשו את הזמן המתאים לו.

וכיצד יֵדע האדם שכבר הגיע למעלה זו שהוא גדור מתאוות מגאוה וממותרות? ממשיך ה"משך חכמה":

"והבחינה לדעת אימת נגמר שלמותו ומעלתו, שכוחות יצרו לא יוליכוהו שולל, והחמדה לא יתעה להשכל, כשהוא מסתכל על עניני עצמו כמביט על מפעלות אחרים, ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבוא למותרות. ואדרבא יהנה מהעולם ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי זה אינו מכוונת הבורא שלא יהנו מהעולם, רק זה בגדר רפואה, וכמו שאמרו (תענית יא , א) נזיר חוטא".

אבן הבוחן לאדם כדי לדעת "שכוחות יצרו לא יוליכוהו שולל, והחמדה לא יתעה לשכל" היא השאלה האם השתחרר מהנגיעה האישית, דהיינו האם הוא יכול לבחון את מעשיו בכנות מלאה, האם הוא אובייקטיבי ביחס לעצמו כאילו הוא בוחן מעשיו של אדם אחר – "כשהוא מסתכל על עניני עצמו כמביט על מפעלות אחרים, ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבוא למותרות". כאשר הגיע אדם למעלה זו אז יודע הוא כי נרפא מתחלואי מידותיו, הנזירות השיגה את מטרתה ויש להפסיקה כי כוונת הבורא שהאדם ייהנה מן העולם "במזג הראוי".

פרשת השבוע פרשת נשא

לאור הדברים האלה חוזר ה"משך חכמה" לשאלה מה טעם בחרה התורה לכתוב באופן שנראה מסורבל – "בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ":

"ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש אחר, ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושקול במאזני צדק, כן ישקיף על עניני עצמו. ודו"ק היטב".

כיצד אדם יודע שהגיע "יוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ", יום שיכול ואף צריך הוא להפסיק את נזרו כיון שהנזירות השיגה את מטרתה? כאשר הוא מרגיש ש"יָבִיא אֹתוֹ", שהוא מביא את עצמו, דהיינו כאשר הוא מרגיש שהוא מסוגל להתייחס אל עצמו כאילו הוא מתייחס לאדם אחר, "ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושקול במאזני צדק, כן ישקיף על עניני עצמו". כאשר הוא מרגיש כך אז הוא מפסיק את הנזירות. "ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש אחר".