פרשת נשא: בית"ר ירושלים זכתה בגביע וזה הקשר לאבן המיוחדת בחושן

פשוט חוזרים שוב ושוב על אותו תרגיל עד שהוא מוטמע עמוק

כשאתה חייל, אז הפקודה שאתה הכי שונא לשמוע היא "שנה!"(עם שווא וצירי). כשהמפקד לא מרוצה ממה שאתה עושה, הוא פשוט אומר לך לעשות את זה שוב ושוב עד שהוא מרוצה. כחייל פשוט, זה מבאס. ספורטאי מקצועי, מצד שני, רגיל לעשות דברים שוב ושוב. קוראים לזה אימונים והם רגילים לעשות את זה כל יום וכל היום. התחרויות שהם מגיעים אליהם הם אולי הטופ של הטופ אבל הן מהוות רק אחוזים בודדים מסדר היום שלהם.

הרוב המוחלט של מה שהם עושים הוא חזרות מונוטוניות על תרגילים שהמאמן מכתיב להם, תרגילים שכמעט לא משתנים. פשוט חוזרים שוב ושוב על אותו תרגיל עד שהוא מוטמע עמוק בשרירים ובזכרון. האתלט הופך לרובוט למחצה כך שכשמגיע רגע האמת הוא לא צריך לחשוב אלא לפעול אוטומטית בצורה המיטבית כמו שהמאמנים הכינו אותו לרגע הזה בדיוק. זה מתיש, זה משעמם, אבל כשאתה יודע שכל חזרה וחזרה מקרבת אותך למטרה ובונה עוד קצת את השריר ואת הזכרון אז אתה מוכן לסבול הכל, את כל האימונים השוחקים ואת כל הדם, יזע והדמעות בשביל אותו רגע של תהילה בקצה הפירמידה כמו הזכייה של בית"ר ירושלים בגביע.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאפרשת במדבר : סגל א' | הסיבה ששבט לוי לא נספר ואיך זה קשור לג'ודו?

  17/05/23 17:10

היהדות המציאה את הזמן הספירלי

אם יש פרשה שבה יש מוטיב של חזרה, זאת פרשת "נשא". הפרשה הכי ארוכה בתורה- 176 פסוקים וזה בעיקר בגלל החזרה על 12 קרבנות הנשיאים. אנחנו יודעים שכל מילה ופסיק בתורה חשובים ויש גופי תורה רבים שנלמדים מאות או מהיקש ואילו כאן החזרה המונוטונית ממש צועקת לשמיים. למה שהתורה "תבזבז" מעל 70 פסוקים בשביל להגיד דבר שאפשר להגיד בפסוק או שניים? הרעיון הוא שאין דבר מיותר בתורה אלא שכל דבר, גם אם הוא חוזר על עצמו הוא לא מיותר אלא מוסיף עוד משהו, עוד לבנה במבנה האישיות או היהדות של כל יהודי באשר הוא. תפילות קבועות שלוש פעמים ביום או לימוד יומי במעגל קבוע הוא דבר שגרתי ודוחק אבל היהדות המציאה את הזמן הספירלי- לא מעגלי בלבד, אלא מעגלי אבל מתקדם קדימה כל הזמן, לעבר המטרה הסופית,  גם של כל אדם בנפרד וגם של כל העולם כולו.  

ישנו מדרש שראיתי פעם שמתחבר בדיוק לנקודה הזאת. בצלאל בן אורי היה המוח שמאחורי כל המשכן אבל הוא רצה גם לתרום באופן אישי למשכן אבל כמו שאנחנו יודעים מפרשת "תרומה"- בני ישראל תרמו מעל ומעבר ולא נשאר כבר מה לתרום. אי לכך ובהתאם לזאת הוא ניסה למצוא משהו שאפשר לתרום ואז הוא תרם את האבן של שבט יהודה לחושן. ומה הייתה האבן הזאת? נופך. וזה מקור הביטוי "הוסיף נופך משלו" וזה בדיוק מתאים לרעיון כאן. אם נצליח לצקת תוכן גם בדברים השגרתיים והשוחקים ביותר, אז החיים יהיו הרבה יותר משמעותיים. גם חג השבועות הבא עלינו לטובה, מהווה סיום והתחלה של מעגל התורה. אם באמת נשמח ונקבל את התורה מחדש למרות שקבלנו בדיוק את אותה התורה לפני שנה. אם נדע לתת את הנופך החדש הזה לתורה שנקבל בשבועות, זה ייתן לנו טעם חדש לכל השנה הבאה.
חג שמח ושבת שלום