(יג) וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: (יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ: (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע: (יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: (יט) וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת: (כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: (כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה: (פרק ו)
רבי אברהם סבע בעל "צרור המור" (המאות הט"ו-הט"ז) בפירושו לפרשת נח מבקר קשות את נח על שלא התפלל לה' כדי למנוע את השחתת העולם. לא זו אף זו, "צרור המור" רואה בפסוק יד תגובה של ה' על בקשה אישית של נח. לדעתו, נח "שאל צרכו והצלת עצמו ואמר כשאמר ה' 'והנני משחיתם את הארץ': ולי מה אתה עושה? ואז השיב לו ה': 'עשה לך תיבת עצי גופר' לך להצלתך. ולכן כתבו בזוהר (פרשת נח דף סז ע"ב) שאמר הכתוב "כי מֵי נח זאת לי" (ישעיהו נד, ט) מֵי המבול נקראו ולא מֵי נח, ולמה אמר מֵי נח? שנקראו על שמו לפי שהוא סיבת השחתת העולם אחר שלא התפלל או לא הקריב קרבן עליהם, וזהו 'עשה לך'".
פרשנים רבים דנו במשמעותה של המילה "לך" בביטוי "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר". לדעת "צרור המור" משמעותה של המילה "לך" היא "להצלתך", וזוהי תשובת ה' לשאלת נח על גורלו "ולי מה אתה עושה?". על עצמו שאל נח אבל על העולם לא שאל אלא שתק, כפי שכותב "צרור המור":
"נח הצדיק נתעצל לבקש צרכי רבים ושאל צרכי עצמו, ואמר: ולי מה אתה עושה? והשיב לו ה' "עשה לך תיבת עצי גופר"... ולכן תמצא שהאריך ה' עם נח בעניין עשיית התיבה ובהבאת הבהמה והמאכל אולי יתן אל לבו ויעיר רוחו ויתפלל לפניו. ולכן אמר לו "וזה אשר תעשה אותה"".
דבריו הארוכים והמפורטים של ה' לנח נועדו, לדעת "צרור המור", לעורר את נח לתפילה כדי שלא יישחת העולם. אבל נח שתק ולא הגיב כפי שמתאר "צרור המור", ונעיין בחלק מדבריו:
"... וחזר לפרש לו יותר ואמר "והקימותי את בריתי אתך – ולא עם האחרים – ובאת אל התיבה", והוא שותק אחר שהוא היה מובטח בשמירה ובהצלה. וחזר לומר לו "ומכל החי מכל בשר שנים מכל" כדי שיעיר רוחו ויאמר: רבון העולמים אתה אמרת שנים שנים ואם ימות אחד מהם הרי אותו מין בטל; יהיו חמישה או עשרה בענין שאם יפולו האחד יקים את חבירו (על פי קהלת ד, י). ובכל זה שתק ולא דיבר דבר עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך". ולמה הוצרך לומר "והיה לך ולהם לאכלה" כי ידוע הוא? אבל רמז לו בזה שאחר שלא העיר רחמיו להתפלל או לדַבֵּר דָּבָר קטן אין לו יתרון ומעלה על הבהמה. אבל נחשב כבהמות נדמו (על פי תהלים מט, יג) ולכן אמר כי המאכל יהיה לו ולהם לאכלה בשוה. ולכן אמר "והיה לך ולהם לאכלה"... "
בפסוק יח מודיע ה' לנח שיקים את בריתו איתו והוא יבוא אל התיבה עם משפחתו. "צרור המור" רואה בכך רמז לנח: הברית היא רק איתו ולא עם שאר האנשים בעולם, ונח צריך להתעורר ולבקש עליהם רחמים, אבל נח שתק "אחר שהוא היה מובטח בשמירה ובהצלה".
גם תיאור הצלת החיות בפסוק יט נועד לעורר את נח לומר שלא די בשניים שניים כדי לקיים את המין, וראוי להשאיר בעולם חמישה או עשרה מכל מין. ונח שתק ולא אמר דבר.
פסוק כא שמתאר את הכנסת המאכלים לתיבה יש בו ביקורת אלוקית על שתיקתו של נח. "צרור המור" מעיר שהביטוי "וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" הוא מובן מאליו ואין צורך לאומרו. מטרתו של ביטוי זה היא לומר לנח דברי ביקורת ברמז "שאחר שלא העיר רחמיו להתפלל או לדַבֵּר דָּבָר קטן אין לו יתרון ומעלה על הבהמה".
פסוק כב החותם את הפרק מתאר את קיום דברי ה' על ידי נח: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה". לכאורה פסוק זה מציין את נאמנותו של נח ואת הקיום המלא של ציווי ה'. אולם "צרור המור" רואה גם בפסוק זה רמז לביקורת על נח; כך הוא כותב:
"אמר "ויעש נח ככל אשר צוה אותו א-להים כן עשה" ולא מה שהיה בלבו ובמחשבתו, ולא היה ציר נאמן לידע כוונת אדוניו השולחו ולעשותו, אלא כמו השליח העצל ואינו שואל וחוקר על שאלת אדוניו ואחר כך באמצע הדרך חוזר ושואל".
נח עשה בדיוק מה שה' אמר לו לעשות, אבל לא עשה "מה שהיה בלבו ובמחשבתו" של ה'. הציפיה מנח הייתה שיהיה "ציר נאמן", יבין את הרמזים שרמז לו ה', וידע "כוונת אדוניו השולחו" ויעשה על פי כוונה זו.
בעקבות זאת נח יורד בדרגה: "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (ז, א). וכותב "צרור המור": "לא אמר 'צדיק תמים' כמו למעלה (ו, ט) לפי שראה ה' שלא השתדל כמו שהיה ראוי".
גם בהמשך הפסוקים בתחילת פרק ז רואה "צרור המור" רמזים לנח (עיינו בדבריו) אך נח ממשיך לשתוק. ושוב חוזר הכתוב "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" (ז, ה). וכותב "צרור המור": "... ועם כל זה לא דיבר ולא ענה דבר אלא 'ויעש נח ככל אשר צוהו ה'' ולא מה שהיה בדעת ה'". נח עושה מה שה' מצווה אבל אינו עושה "מה שהיה בדעת ה'", שיתפלל על בני דורו.
בעקבות השחתת העולם ירד נח בדרגה נוספת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (ט, כ-כא).
"צרור המור" רואה במילה "וַיָּחֶל" רמז שנח "חילל עצמו מהדיבוק הא-להי". נח הפך להיות איש אדמה. כותב "צרור המור":
"בראשונה נקרא "איש צדיק תמים" מוכן לכל טובה, וכשנתעצל לבקש רחמים על דורו נקרא "צדיק" לבד. ועכשיו אחר שנחרב העולם לא נקרא צדיק ולא תמים אלא "איש אדמה" שפירושו: איש שבעבורו נאבדה האדמה. וזהו "ויחל" שנעשה מקדש חול. ומצדיק תמים ירד לאיש אדמה עד ששתה מן היין ונתגל בתוך אהלו".
התדרדרותו של נח הייתה בגלל "שנתעצל לבקש רחמים על דורו" ודאג רק לעצמו. לעומת נח מאריך "צרור המור" לתאר את מנהיגותם ואת מסירותם של משה ושל גדעון שמסרו נפשם למען ישראל (עיינו בדבריו).