פרוייקט הסקי הדתי

פרשת מקץ: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ

דברי הווידוי של האחים לא נאמרו בעת שהיו במשמר שלושת ימים אלא דווקא לאחר שיצאו משם ושמעו את הצעתו החדשה של יוסף. מה גרם לאחים להתוודות על חטאם? מפניני רבי יצחק עראמה בעל העקדה

הרב כרמיאל כהן 02/12/21 11:33 כח בכסלו התשפב

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

(יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים: (יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא: (יט) אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: (כ) וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן: (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: (פרק מב)

לאחר שהסתיימו שלושת הימים שהיו אחי יוסף במשמר הציע להם יוסף הצעה. הצעתו הייתה שישאירו אחד מהם במשמר ושאר האחים יחזרו הביתה עם התבואה שקנו, וישובו למצרים עם האח הקטן. לאחר מכן מתוודים האחים על אשמתם ביחסם ליוסף. סדר דברים זה מעורר תמיהה כדברי רבי יצחק עראמה בעל העקדה בשאלה החמישית שהוא מעלה (שער ל):

"בכל ג' הימים שהיו כולם במשמר לא סיפר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל וביום הג' בהוציאו אותם ואומרו להם "זאת עשו וחיו וכו'" אז התחילו לומר "אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו'"".  

לכאורה מתאים היה שאת דברי הוידוי על אשמתם יאמרו האחים בהיותם במשמר שלושת ימים. אולם דברי הוידוי נאמרו דווקא לאחר יציאתם מן המשמר ושמיעת הצעתו החדשה של יוסף. מה פשר סדר זה של הדברים?

כותב בעל העקדה:

"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו'. כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם על זה השיעור ולא מצד קורבה שתודע ביניהם ולא מצד ראותו צרתם בעיניו והבט אל עמל לא יוכל, ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו אלא הכל מצד עצמו ומעלתו – תמהו מאד ונתנו אז אל לבם להחטיא את עצמם בשכבר פשעו בשלשתם במה שהשחיתו רחמיהם אצל אחיהם עם המצא אתם שלשת הסבות ההנה אשר יחסרון שם". 

התעוררות האחים לומר דברי וידוי נבעה מן ההצעה שהציע יוסף, וליתר דיוק מן המילים שאמר: "וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם". במילים אלו מביע יוסף את רחמיו כלפי בני ביתם וטפם. האחים נתנו אל ליבם שרחמים אלה של האיש אדוני הארץ לא היו בגלל קירבה משפחתית שלו לבני ביתם וטפם (לפי מחשבתם), וכן לא היו בגלל שהוא ראה בעיניו את צרתם של בני ביתם וטפם, וכמו כן לא היו בגלל שמישהו ביקש ממנו שירחם עליהם – "אלא הכל מצד עצמו ומעלתו". מחשבות אלה של האחים גרמו להם "להחטיא את עצמם", כלומר הם הבינו שהם חטאו בעת מכירת יוסף אף ששלוש הסיבות האפשריות לרחמים שלא היו לאיש אדוני הארץ היו להם, והאיש אדוני הארץ ריחם והם "השחיתו רחמים אצל אחיהם".     

ובעל העקדה ממשיך ומפרט:

"ולזה אמרו הנה האיש הזה חמל על אנשים זרים מארץ רחוקה. אבל אשמים אנחנו על אחינו בשרנו. והנה האיש הזה ריחם על נפשות בנינו ובנותינו אף על פי שלא ראה אותם. ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו. והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם. ואנחנו בהתחננו אלינו לא שמענו. והצדיקו עליהם את הדין ואמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת... "

חמלתו של האיש אדוני הארץ על בני ביתם שהם "אנשים זרים מארץ רחוקה" בעבורו, גרמה לאחים לומר: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ". חמלתו של האיש אדוני הארץ על בני ביתם שלא ראה אותם גרמה לאחים לומר: "אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ". חמלתו של האיש אדוני הארץ על בני ביתם שנבעה מהתעוררותו העצמית "מבלי בקשת שום אדם" גרמה לאחים לומר: "בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ".  

השוואה זו שערכו האחים בין התנהגותם להתנהגות האיש אדוני הארץ גרמה להם להבין שהצרה שבאה עליהם מגיעה להם, "והצדיקו עליהם את הדין ואמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת".

נמצא לדעת בעל העקדה, שלא עצם הצרה שנקלעו אליה גרמה להם להתוודות על אשמתם, אלא יחס של רחמים שהביע האיש אדוני הארץ הוא שגרם להם להיזכר ולהתחרט על שהם לא ריחמו על אחיהם שראו צרת נפשו ולא שמעו לתחינתו. בזה מבואר מה טעם לא התעוררו להתוודות על אשמתם בשלושת הימים שהיו במשמר אלא רק לאחריהם ולאחר הצעת יוסף.

בשולי הדברים יש לציין שפרשנים אחרים, אף כאלה שהיו סמוכים לבעל העקדה בזמן, השתמשו רבות בחיבורו (אף בלא להזכיר את שמו), ונדגים את הדברים בנוגע לדברים שראינו:

ר"י אברבנאל, שהיה צעיר מבעל העקדה בשבע עשרה שנה, כתב בשאלותיו:

"השאלה הי"ד: למה בכל שלושת הימים שהיו כולם במאסר לא סיפר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל, וביום הג' כאשר הוציאם יוסף וריחם עליהם... ואז התודו עונם ואמרו אבל אשמים אנחנו".     

ובהמשך הוא כותב:

"ואמנם מאמרם "אבל אשמים אנחנו" נראה לי לפרשו באחד מג' פנים. האחד: כששמעו דברי יוסף "ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם" האמינו שבודאי היה ירא אלקים להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם שלא היה לו עמהם קורבה, וגם להיותו מרחם עליהם בהיותם מארץ אחרת כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו, וגם להיותו עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממני. ולכן נתנו אל לבם להאשים את עצמם שלא רחמו הם על אחיהם כמו שזה היה מרחם על הזרים, ולא רחמו הם עליו בראותם צרת נפשו לעיניהם כמו שזה מרחם על מה שאינו רואה, ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלשת הבחינות האלו כוונו הם באמרם "אבל אשמים אנחנו על אחינו" והיא הראשונה. "אשר ראינו צרת נפשו" והיא השנית. "בהתחננו אלינו ולא שמענו ולכן באה אלינו הצרה הזאת" לאכזריותנו והצדיקו עליהם את הדין. וזהו הפן האחד מהפירוש".

הדמיון בלשון ובתוכן בין דברי ר"י אברבנאל לדברי בעל העקדה ברור.

כעת נראה את דברי רבי יצחק קארו (דודו של מרן רבי יוסף קארו) בפירושו תולדות יצחק, שהיה צעיר מבעל העקדה בשלושים ושמונה שנה. כך הוא כתב:

"אבל אשמים אנחנו. יש לשאול: למה אמרו כן עתה, ולא אמרו כן בהיותם במשמר שלשה ימים?

התשובה, שיוסף ריחם עליהם ואמר "לכו הביאו שבר רעבון בתיכם", שאיני רוצה שימותו בניכם ובנותיכם ברעב. לזה אמרו אם זה שאינו עברי מרחם על עברים כמונו ועל טפנו ונשינו ובלא שבקשנו ממנו, קל וחומר היה ראוי שהיינו מרחמים על אחינו, בהתחננו אלינו אבל אשמים אנחנו על אחינו, ועוד לפי שאמר את האלהים אני ירא, על הזרים, ואנו לא היה לנו יראת אלהים על אחינו".


 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר