בפרשה אנו רואים דבר שנראה תמוה ביותר בראייה ראשונית. כאשר האחים מגיעים למצרים בשנות הרעב כדי לקנות אוכל, יוסף כביכול "מותח" אותם. יוסף מכיר את אחיו אבל הם אינם מכירים אותו. נסקור תחילה בקצרה את האירועים המתוארים בפרשה בהקשר הזה:
א). בהתחלה יוסף טוען שהם מרגלים ומכניס אותם למעצר שלושה ימים.
ב) מיד לאחר מכן הוא משאיר את שמעון במעצר ומשחרר את השאר כדי שיביאו איתם את בנימין.
ג) כשהאחים יוצאים לדרכם הוא מחזיר להם את כספם בהחבא, כך שהם חוששים ששליט מצרים לא יחשוד שהם גנבו ממנו.
ד) בסוף, כשהרעב כבד ואין ברירה, יעקב מוכן לשלוח עם האחים את בנימין, כאשר יהודה ערב לשלומו בפני יעקב. יוסף רואה את האחים עם בנימין ומקבל אותם בכבוד מלכים, מרגיע אותם שהכסף שלהם מהפעם הקודמת הגיע אליו, ואפילו מזמין אותם לאכול צהריים איתו ביחד ונותן להם מתנות.
ה) אולם, הוא מצווה את אשר על ביתו להטמין את גביעו בשק של בנימין, בכדי להעליל עליו שהוא גנב אותו.
ו) לאחר מכן, יוסף שולח לרדוף אחרי האחים והאחים אומרים לשליח שאם יימצא הגביע אצל אחד מהם הוא יומת והשאר יהיו עבדים.
ז) השליח עונה להם שזה שיימצא בידו הגביע יהיה עבד והשאר יהיו נקיים.
על פניו זה נראה כאילו יוסף מותח את אחיו בכדי לנקום בהם. מדוע הדבר תמוה? ראשית, משום שלא ניתן ליחס ליוסף כוונה של נקמה באחיו. אנו רואים את אצילות מידותיו לאורך כל הסיפור כאן, ובהמשכו בפרשות הבאות. הוא דואג להחזיר להם את כספם כבר בפעם הראשונה, ולא בכדי להלחיץ אותם, שהרי כשהם באים בשנית הוא מרגיע אותם בקשר לזה. הוא מכניס אותם לאכול איתו ארוחת צהריים ונותן להם מתנות. לאחר שהוא מתגלה אליהם (בפרשות הבאות) הוא דואג לכלכל אותם ואת בני משפחותיהם, ואף מרגיע אותם לאחר פטירת אביו שאין בכוונתו לנקום בהם.
שנית, כי בנימין הרי לא חטא ליוסף, ועיקר הפחד מהמתיחה נפל הרי על בנימין, כשמצאו אצלו את הגביע. שלישית, הרי היה ברור שיעקב יצטער לשמוע על הצרות שעשו לבניו במצרים, וממילא איך לא חשש יוסף לצער את אביו?
אם כן ברור שכוונתו של יוסף לא הייתה למתוח את אחיו כדי לנקום בהם. אז מה בכל זאת היתה מטרתו בכל העניין הזה?
תירוץ אחד אנו רואים ברמב"ן (פרק מ"ב פס' ט'): "כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי 'אנחנו' ירמוז לכל אחיו, אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה.
ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת".
אומר הרמב"ן, יוסף ידע שהחלומות שחלם צריכים להתקיים כסדרם, ואין איך להתחמק מזה. בחלום הראשון כל אחד עשר אחיו משתחוים לו, ובחלום השני גם אביו. בהיות שהפעם הזו היו רק עשרה אחים, הרי שהיה צריך יוסף לחפש תחבולה איך להביא גם את בנימין שישתחווה עם כל האחים, לפני שיעקב מגיע גם. לכן לא יכל יוסף לספר להם שהוא רוצה את בנימין בשביל החלום, שהרי ברגע שיעקב היה שומע שיוסף חי הוא היה יורד מיד ולא יכול היה להתאפק, ואז החלום השני היה מתקיים לפני הראשון.
תירוצו זה של הרמב"ן מסביר את המהלך עד הגעת בנימין. אולם, מדוע צריך היה את כל העניין עם החבאת הגביע?
ממשיך הרמב"ן: "גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו". אומר הרמב"ן, יוסף פחד להחזיר את בנימין עם האחים שלא יקנאו גם בו ויפגעו בו בדרך החזור, עד שבדק אותם לוודא שהם דואגים לו. (בהלוך למצרים כמובן לא היה חשש שהאחים יפגעו בבנימין, שהרי הם צריכים אותו איתם בכדי להראות אותו לשליט מצרים).
תירוץ שני ניתן לומר, שכל כוונתו של יוסף הייתה לגרור את אחיו לחזור בתשובה שלימה על מה שעשו לו, ולתקן בכך את חטאם החמור. נזכיר את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה א'): "איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עימה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר זה הוא בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אומר 'וזכור את בוראך בימי בחורותיך' (קהלת, י"ב, א')".
יוסף בעצם מעניש את אחיו מידה כנגד מידה ומכוון אותם לתקן בדיוק את מה שעשו לו: בהתחלה הוא מכניס אותם למעצר, בכדי לכפר על מה ששמו אותו כלוא בבור. הוא מבקש להביא את בנימין, כדי להוביל למצב שהוא יפליל אותו בהמשך הסיפור. הוא מחביא את הגביע אצל בנימין בכדי לגרום לאחיו להילחם על בנימין, שגם הוא בן של רחל, ובכך לכפר על מה שעשו לו, ולהראות שהם שבו בתשובה שלימה. הם הגיעו שוב למצב מול בן של רחל, ואף על פי כן הם לא מקנאים בבנימין. בהתחלה הוצע שבנימין יומת- ממש מידה כנגד מידה שהם רצו להרוג את יוסף. אולם בסוף הומר ה"עונש" של בנימין לעבדות, כמו שיוסף בסוף נמכר לעבד. ומי שנלחם הכי חזק שבנימין לא יהיה עבד היה יהודה שהציע מלכתחילה למכור את יוסף לעבד...