פרשת מסעי מסיימת את ספר במדבר, ולמעשה היא סיום של התורה. ספר דברים הוא הספר הנוסף, משנה התורה הנותן מבט אחר על ארבעת החומשים שקדמו לו. יש סגירת מעגל מעניינת בפרשת מסעי, לסיפור המסופר בפרשת בראשית. בפרשת בראשית מסופר, כי האדם נברא מן האדמה. לאחר שחטא נאמר לו:
וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
ההרמוניה בין האדם ובין האדמה הופרה, היא ארורה בעבורו. את שיבתו אל האדמה אפשר לקרוא בשני אופנים: האחד - המשך העונש והרס ההרמוניה בין האדם לאדמה, המוות. השני - לאחר תום חיי העמל והדיסהרמוניה, השיבה אל האדמה היא השלמה הרמונית של המעגל. בכל מקרה, מתואר כאן מוות טבעי. בסמוך מתואר מעשה הרצח הראשון. קין קם על הבל, בהיותם בשדה הוא הורג אותו. התהום הפעורה בין האדם ובין האדמה מתרחבת ומעמיקה:
וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.
בפרשת מסעי מתואר גם כן היחס בין האדם ובין האדמה, הפעם בין ישראל ובין ארצו היעודה. נקודת התחילה היא נקודת הסיום של בראשית, העם נע ונד בארץ, מתקרב בחזרה אל 'גן העדן' שלו. והנה, על סף הכניסה, הוא מצווה בין ציווי הגבול וחלוקת הנחלות, על הקצאת ערי המקלט.
וְאִם-בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. אוֹ בִּכְלִי עֵץ-יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ-בוֹ הוּא יְמִתֶנּוּ. וְאִם-בְּשִׂנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ אוֹ-הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת-יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ-בוֹ.
כאן תמונת ראי של רצח הבל על ידי קין. אי אפשר לדעת באיזה אופן הרג קין את הבל, אולי בכלי ברזל אולי באבן יד אולי בכלי עץ יד. די ברור שהיה זה בשנאה, די ברור שהיתה שם איבה. לא היה גואל לדמו של הבל, אלוהים לא הרג את קין אלא הגלה אותו.
וְאִם-בְּפֶתַע בְּלֹא-אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ-הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל-כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה. אוֹ בְכָל-אֶבֶן אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא-אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ. וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת-הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר-נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר-מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.
במקרי הרג אלה, שאין להם רקע של איבה ובקשת רעה, מתפקדת ההמצאה של פרשתנו: עיר המקלט. העדה אמנם שופטת בין המכה ובין גואל הדם, אבל לא מוזכרת ביקורת על הגואל. לא נאמר לו: אל תפגע במכה, לא נאמר לו: הריגתו היא רצח. המכה אף מוגדר כרוצח, העדה מצילה אותו על ידי השבתו אל עיר המקלט. הרושם העולה הוא שיש כאן שתי מערכות, אין הכרעה איזו מהן צודקת אלא ניסיון להגביר את האחת על השניה. המערכת האחת היא מערכת גאולת הדם, היא שופטת על פי התוצאות ולא על פי הכוונות. במערכת הזאת, מי שכתוצאה ממעשיו נהרג אדם, הוא רוצח וגואל הדם הורג אותו. המערכת השניה היא מערכת של הצלה, מי שרוצח ללא כוונה בונים עיר מקלט להושיעו.
אם נתבונן על כל המעגל בסקירה אחת, מבראשית עד למסעי, תתקבל אחת משתי התמונות הבאות: התמונה הראשונה - אלוהים עשה את האדם ישר. האדם קלקל את דרכו, הגיע עד כדי רצח. הרוצח הראשון גלה ממקומו, ישראל ממשיך את הגלות - מטעמים אחרים - ועתה מתכונן לשוב ממנה אל ארצו. הקלקול עומד בפתח, אפשר לצפות שגם בעם השב לארצו יקרו מקרי רצח. רצח בכוונה יטופל בהריגת הרוצח על ידי גואל הדם, רצח בשגגה על ידי הצלת ההורג בעיר המקלט.
התמונה השניה היא תמונה קשה יותר: רצח איננו קלקול במערכת אלא חלק ממנה. אין חברה אנושית ללא אלימות, גם תקומת ישראל בארצו לא תשנה את הטבע האנושי הכולל תוקפנות. תוקפנות גוררת תוקפנות, רצח גורר גאולת דם. זאת מערכת סגורה, אי אפשר לבטלה אפשר רק להציל מידה. התמונה הראשונה מחמיאה יותר לאדם, מעמידה אותו כיצור רציונאלי היכול לחיות ללא חטא וללא אלימות. הפשע הוא תקלה, ותקלה אפשר לתקן. התמונה השניה היא תמונה קשה, האדם למרות היותו צלם אלוהים הוא גם חיה תוקפנית. במערכת זו אין הגיון, יש מעגלי דמים אי רציונאליים. התורה לא יכולה לשנות את המעגל החייתי, היא יכולה רק להציל מידו את מי שראוי להצילו.
נדמה לי שהעדר שלילת גאולת הדם אפילו במקרה של הריגה בשוגג, מטה את הכף אל עבר התמונה השניה. זאת תמונה קשה, הדורשת התפקחות מאשליות. אי אפשר לספר סיפור אלטרנטיבי מושלם, סיפור בו קין לא הרג את הבל. אם קין לא היה הורג את הבל, היה מתבצע רצח אחר. אולי גם אי אפשר לספר סיפור, בו האדם לא היה אוכל מעץ הדעת. היותו אדם היא האכילה מעץ הדעת, היותו אדם הופכת אותו ליצור עילאי אך גם ליצור פגום. יש בו רוע, יש בו אלימות, משפט גאולת הדם הוא שיקוף לטבעו האלים והנוקם. אפשר רק למזער את הרוע, אפשר רק להציל מידו. חשוב להתבונן בעצמנו בעיניים פקוחות, לא לשגות באשליות בדבר אפשרות קיומה של חברה ללא רוע פשע ורצח. רק מי שיודע שהוא חיה ושיש בו אלימות ורוע, אולי יוכל להציל את עצמו ואת קהילתו מפני רעתו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן