בפרשת השבוע שוב חוזר הצו להוריש את הארץ, כנראה מפאת הקושי המוסרי ואי הסבירות שלו. לאחר שני הצווים להוריש, בא הנימוק על דרך השלילה:
וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם - לְשִׂכִּים [ליתדות] בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם [לקוצים] בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.
[במדבר ל"ג נ"ה]
הדילמה הזאת, היא דילמה חריפה. עדי כדי כך, שהאוחזים באחד צדדיה נרתעים מלהעלות בדעתם את הצד השני. למען חירות החשיבה ולשם הבירור המוסרי השלם, אתבונן כאן באפשרות הזאת.
הטיעון הגלום בפרשה הוא פשוט: כאשר ישנה מערכת ובה רכיב הפכי ולעומתי, רק הסרתו המוחלטת מאפשרת קיום פשוט, מלא וחשוך עימותים. כשיש זיהום, אי אפשר להתגבר עליו אם לא מכלים אותו. אף כאן, הותרת יושבי הארץ היא ערובה לסכסוך אינסופי. תולדות הציונות ומדינת ישראל, הן הוכחה לנכונות הכלל הזה.
לטיעון הפשוט, יש טיעון הפוך. את הטיעון ההפוך אפשר להעמיד באחד משלושה אופנים:
האחד - הותרת יושב הארץ לא יוצרת בעיה. ניהול נכון של מיעוט תוך שמירת זכויותיו, מונעת היות יתדות בעין וקוצים בצד.
השני - הותרת יושב הארץ יוצרת בעיה, כמתואר בפרשה. אבל, מחמת שיקולים מוסריים, אי אפשר להוריש את יושב הארץ. אכן יהיו יתדות בעין וקוצים בצד, אבל המחויבות המוסרית גוברת. זה מחיר החיים הראויים.
השלישי - אי אפשר לנקוט בפתרון המוצע בפרשה, לא מפאת שיקול מוסרי אלא מפני שהוא איננו אפשרי במציאות. אין אפשרות לייצר מציאות סטרילית, לא בעולם הרפואי ולא בעולם המדיני.
עמדתי שלי, היא שילוב של הטיעון השני והשלישי. הטיעון השני - המוסרי - הוא הדומיננטי, אך כאן ברצוני להתבונן דווקא בטיעון השלישי - המציאותי.
בואו נרחיק עדותנו לתחומים אחרים, נלמד מהם ואז נחזור לענייננו.
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט [1596 - 1650], הבחין בקוצים ושיכים מסוג אחר - טעויות ושקרים. כפילוסוף החותר אל האמת, הוא גילה לחרדתו שתודעתו רוויה בטעויות ושקרים. בכדי להתמודד עם הבעיה, הוא בנה מהלך המורכב משני שלבים: האחד - ביעור הטעויות והשקרים, השני - בניה של מערכת חדשה שכולה אמיתות. הוא ניסה לממש את צו הפרשה, להוריש את כל הטעויות ולא להותיר מהן דבר. אבל, לבסוף הוא נותר עם יתד אחד אותו הוא לא הצליח לעקור: 'אני חושב'. בין אם אני חושב מחשבה שהיא אמיתית ובן אם אני חושב מחשבה שהיא שקרית, אינני יכול להפסיק לחשוב.
תהליך דומה קורה לבעלי הסוד. בתודעתם, המציאות הנגלית לנו דרך החושים, איננה אלא אשליה. כך גם קיומנו הגופני, ואפילו התודעה עצמה. בכלים מכלים שונים, הם ניסו לאיין את היש ואת עצמם. על פי כל העדויות שבידינו - איש לא הצליח בכך באופן מלא.
מספרים על חסיד שנסע אל לרבו, ושמע ממנו דרשה עמוקה על הפסוק 'אין עוד מלבדו'. העולם הוא אשליה הסביר הרבי, רק ריבונו של עולם קיים. כששב החסיד לביתו, הלך בחדרו מצד לצד, חוזר ומשנן - 'אין עוד מלבדו'. מפאת מחשבותיו העמוקות, לא שם לב וראשו נחבט בתנור. עצר החסיד ואמר - 'אין עוד מלבדו', אבל תנור - יש'.
פרנץ קפקא כתב סיפור 'אמן צום' ויש המתרגמים - 'אמן התענית'. הסיפור מספר על אדם שאומנותו היא לצום תקופות ארוכות. הוא יושב בכלוב, ואנשים צופים בו בצומו. לאט לאט, פוחתת התעניינות הצופים בצומו, והוא נאלץ להשכיר את עצמו לקרקס. שם, שמים את כלובו בקרן זווית, ואנשים מעטים באים לצפות בו. הוא נשכח בכלוב, עד שלאחר ימים רבים מוצא אותו אחד מאנשי הקרקס. בשארית כוחותיו לוחש לו אמן הצום, 'אין לכם מה להתפעל ממני'. 'למה?' שואל אותו האיש. 'כי אני מוכרח לצום, אין לי ברירה.' 'למה?' שואל האיש, והאמן עונה: 'מפני שלא הצלחתי למצוא מאכל שיהיה טעים לי. אילו מצאתי מאכל כזה לא הייתי עושה בעיות, תאמין לי, הייתי אוכל בתיאבון כמוך וכמו כולם.'
ללא המשפט האחרון, אומן הצום הוא עוד אחד מהמנסים לאיין את עצמם - ואינם מצליחים. המשפט האחרון, חושף פנים אחרות. אמן הצום הוא אדם שלא מצליח למצוא את המאכל המדוייק המתאים לו. מה שהורג אותו, זו אי היכולת להכיל את אי ההתאמה.
הדבר נכון גם ביחס לבאים לארץ. יש כאן אנשים, והם לא מתאימים להם. זה יתד בעין וקוץ בצד. אבל מי אמר שהחיים הם התאמה?! להפך, החיים הם אי התאמה בינך לבין הסביבה. אומנות החיים היא לדעת לחיות באי התאמה. האומנות הגבוהה, היא היכולת להכיר בכך שאי ההתאמה היא סוד החיים. היא המאתגרת, המצמיחה, המובילה אותנו לאופקי חיים חדשים ורחבים יותר.