(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: (ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: (פרק יב)
האריכות בפסוק א – "מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" – העסיקה רבות את חז"ל והמפרשים. רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" מציע אף הוא כמה אפשרויות להבנת אריכות זו. באחת האפשרויות הוא מציע הצעה מפתיעה מאד שעל פיה לא קיים אברם את ציווי ה' בשלב זה, אם מתוך אי הבנת הציווי ואם מתוך חוסר ברירה. וכך כתב:
"עוד ירצה לומר שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט, או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו כאומרו: 'וילך אתו לוט' – דבק בו".
מטרתה של הדגשת ה' בציווי "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" היתה להורות לו על ניתוק מוחלט ממשפחתו. הצורך להדגיש זאת הוא כיון שהמסע לארץ כנען כבר החל כמתואר בסוף הפרשה הקודמת: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (יא, לא), ויש צורך להורות לאברם לא להמשיך במסע לארץ כנען כמסע משפחתי אלא להתנתק מהחבורה ולהמשיך במסע לבדו (ברור שהכוונה היא עם אשתו שרי).
לאור העובדה שהדגש בציווי, לדעת "אור החיים", לא היה רק בענין ההגעה לארץ אחרת זרה (כשהניתוק ממקומו הקודם הוא תוצאה של הענין), אלא הדגש בציווי היה על הניתוק המוחלט מהחבורה המשפחתית הנוסעת לארץ כנען ועל ההמשכה לבדו, מסתבר שאברם לא קיים את הציווי שהרי לקח עמו גם את לוט בן אחיו. שני הסברים מציע "אור החיים" לאי קיום ציווי ה':
א. אברם לא הבין את ציווי ה'. מסתבר שהוא הבין שהדגש הוא על היעד של ההליכה – הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – ולא על הצורך ההכרחי להתנתק מארצו ממולדתו וגם מבית אביו.
ב. אברם אכן הבין שאסור לו לקחת עמו את לוט אך לוט הלך עמו – "וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט – דבק בו".
אכן כנגד אפשרות זו האחרונה שהציע "אור החיים" (שנראה שהוא גם מעדיף אותה), להליכה עם לוט, עומד פסוק ה: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו... "; לא מדובר על חוסר ברירה כפי שעולה לכאורה מן הביטוי בפסוק ד: "וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט"; אלא מדובר לכאורה על לקיחה יזומה של לוט. ממשיך "אור החיים":
"והגם שאמר אחר כך 'ויקח אברם וגו' ואת לוט וגו'', פירוש שלא דחפו עד שימצא המצאה שלא יכלימהו; ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו: 'הפרד וגו' אם הימין וגו'' (יג, ט), והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה, אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה', לזה תיכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידים".
אמנם אברם ידע שעל פי הציווי אסור היה לו לקחת עמו את לוט, אך האפשרות היחידה שהיתה לו לקיים ציווי זה היתה על ידי דחיפתו והכלמתו של לוט הדבק בדודו אברם. אפשרות זו נראתה בעיניו של אברם גרועה עוד יותר מאי קיום צו ה', ולכן בלית ברירה אחרת לקח את לוט עמו, דהיינו "שלא דחפו עד שימצא המצאה שלא יכלימהו". חשיבותו של קיום ציווי ה' אינה מוטלת בספק, אך מסתבר שאסור לו לקיום זה להיות על חשבון הכלמתו של לוט.
אמנם אברם העדיף לא לקיים את ציווי ה' לעת עתה כדי למנוע הכלמתו של לוט, אך המתין להזדמנות נאותה להפרד מלוט. הזדמנות זאת הגיעה במריבת הרועים. המריבה עצמה היתה אמנם "סיבה קטנה" לפרידה מוחלטת כל כך – הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (יג, ט) – שהיא הצעה שנראית בעיניו של "אור החיים" כדבר כל כך תמוה – "והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה"; אלא שיש להבין את ההצעה על רקע רצונו של אברם למצוא הזדמנות לפרידה וניתוק מלוט ולמלא בכך את ציווי ה' – "שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה'".
"אור החיים" מוסיף לחזק את פירושו המפתיע והמענין כל כך:
"וראיתי לחזק פירוש זה גם כן ממה שאמר הכתוב (יג, יד): 'וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך', מאמר זה יוכיח כי יושב ומצפה היה ה' מתי יפרד לוט להראותו את הארץ, שאמר לו בתחילת דבר אליו 'אשר אראך' ולא הראהו עד עתה שנפרד לוט, והוא מאמר ראשון 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך', אז אראך".
את הציווי "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" מבין "אור החיים" כציווי לאברם להתנתק ממשפחתו ולהגיע לארץ כנען, אך גם כהבטחה שבהגעתו לארץ יראה לו ה' את הארץ – "'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך', אז אראך". אבל למרבה הפלא בהגיע אברם לארץ כנען לא הראה לו ה' את הארץ. מתי הראה לו ה' את הארץ? רק אחרי הפרידה מלוט: וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". [יתכן שבזה גם מיושבת השאלה מה טעם בהבטחה זו לאחר ההבטחה שנאמרה לו בהגעתו לארץ (יב, ז): "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". הבטחה אמנם הבטיח לו ה', אך לא קיים עדיין את מאמרו שיראה לו הארץ עד לאחר הפרידה מלוט].
ישב הקב"ה וציפה שיקיים אברם את הציווי הראשון "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", רק לאחר קיום הציווי בפרידה מלוט, נראה אליו הקב"ה והראה לו את הארץ, ובזה קיים את חלקו ב"הסכם" – "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – "אז אראך".