פרשת כי תצא: לא יומתו אבות על בנים

בפרשתנו מצוין ש"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" יש בלשון הפסוק שני דינים נפרדים- שאין קרוב נענש על חטאי קרובו, ושאין קרוב נענש עקב עדות קרובו על חטאו שלו

הרב אלדד יונה הרב אלדד יונה 12/09/19 10:09 יב באלול התשעט

פרשת כי תצא: לא יומתו אבות על בנים
תנ"ך, צילום: shutterstock

בפרשתנו (פרק כ"ד, פס' ט"ז) אנו קוראים את הציווי "לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". פשט הפסוק הוא, כמובן, שלא עונשין אדם על חטאי קרובו, אלא על חטאי עצמו בלבד. כלל זה אולי מובן מאליו בימנו, אולם בזמן התנ"ך הוא היה, כנראה, חידוש מוסרי גדול. ואכן, מצאנו בספר מלכים ב' (פרק י"ד, פס' ה'-ו') סיפור שבו משבח הפסוק את המלך אמציה, שאחרי שקושרים רצחו את אביו, הוא המית את הרוצחים בלבד, ולא את בני משפחתם  "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת-עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת-הַמֶּלֶךְ אָבִיו וְאֶת-בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת-מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת כִּי אִם-אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת". מהסיפור משתמע, לכאורה, שהנוהג הרווח היה להעניש גם את משפחת הפושע, ואילו כאן, בגלל ציווי התורה, לא העניש אמציה את בני הרוצחים.

הנביא יחזקאל (פרק י"ח, פס' א'-כ') הבהיר את היסוד הזה בהרחבה לבני תקופתו, שחשבו בתומם שמשפחת הפושע צריכה להיענש גם היא על חטאו-
"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:מַה-לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה: חַי-אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם-יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל:הֵן כָּל-הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי-הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת:וְאִישׁ כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:אֶל-הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל-גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל-אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב:וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה-בָּגֶד:בַּנֶּשֶׁךְ לֹא-יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ:בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם ה' אלוקים:וְהוֹלִיד בֵּן-פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּהוְהוּא אֶת-כָּל-אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל-הֶהָרִים אָכַל וְאֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא:עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל-הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה:בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה:וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת-כָּל-חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן:עַל-הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל-גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא:וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה-בָגֶד:מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה:אָבִיו כִּי-עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא-טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה-מֵת בַּעֲוֹנוֹ:וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא-נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל-חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה".

מכל מקום, כלל ידוע הוא שהתורה חוסכת במילים. לו רצתה התורה ללמדנו רק שכל אדם נענש אך ורק על מעשיו
שלו, יכלה לכתוב רק "איש בחטאו יומתו" ושאר הפסוק "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" הוא לכאורה מיותר. מיתור זה למדו חז"ל דין נוסף- שאין ממיתין אדם, גם על חטאו שלו, בעקבות עדות של קרובו. כך אומרת לנו הגמרא (סנהדרין, כ"ז ע"ב): "דתנו רבנן- 'לא יומתו אבות על בנים' מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות, הרי כבר נאמר 'איש בחטאו יומתו'. אלא- לא יומתו אבות על בנים: בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות: בעדות אבות".

האם רק עדות של בן על אביו ועדות של אב על בנו היא פסולה, או שאפילו קירבה רחוקה יותר פוסלת את העדות? המשנה (שם) מביאה בדעת תנא קמא עוד קרובים הפסולים להעיד זה על זה: "ואלו הן הקרובין: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו- הן ובניהן וחתניהן. וחורגו לבדו". אם הפסוק דיבר רק על עדות אב על בן ובן על אב, מניין נלמדו שאר הקירבות שעדות ביניהן פסולה?

אומרת לנו הגמרא (שם, דף כ"ח ע"א): "אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות, וכל שכן אבות להדדי. בנים לבנים מנלן? אם כן ליכתוב קרא 'לא יומתו אבות על בן'. מאי 'בנים'? דאפילו בנים להדדי". כלומר, אם רצה הפסוק ללמדנו שרק אב לא מעיד על בנו ובן לא מעיד על אביו יכלה התורה לכתוב בלשון יחיד "לא יומת אב על בן, ובן לא יומת על אב". אולם התורה עשתה שני שינויים- היא כתבה "אבות" במקום "אב" (בשני חלקי הפסוק) וכתבה "בנים" במקום "בן". כל שינוי מלמד אותי הלכה נוספת. נעשה סדר בדברים: 1) לו כתבה התורה רק "לא יומת אב על בן, ובן לא יומת על אב" הייתי מבין שרק אבא ובן ממש פסולים להעיד זה על זה. 2) לו כתבה התורה "לא יומתו אבות על בן, ובן לא יומת על אבות" הייתי לומד מכך שבן פסול להעיד על אבותיו, ואבותיו של הבן פסולים להעיד עליו. מיהם אבותיו של הבן? אם האב הראשון הוא אביו ממש, הרי שה"אב" השני הוא הקרוב ביותר לאביו, כלומר דודו. כלומר, למדנו מכאן שדוד פסול להעיד על אחיינו, ואחיין פסול להעיד על דודו. מכאן לומדים גם, מקל וחומר שהדוד והאב פסולים להעיד זה על זה, כלומר שאחים גם פסולים להעיד זה על זה. 3) אולם התורה כתבה "לא יומתו אבות על בנים" ומכאן למדנו שאפילו הבנים של אותם שני אבות, כלומר בני דודים- פסולים להעיד זה על זה.

אגב, אותם בני דודים לא רק פסולים להעיד זה על זה, אלא פסולים להעיד אפילו ביחד על צד ג'. מניין לימוד זה? אומרת הגמרא "אם כן ליכתוב קרא 'ובן על אבות' אי נמי 'הם על אבות' מאי 'ובנים'? אפילו בנים לעלמא!". כלומר, אם רצתה התורה ללמד אותי רק את כל האמור לעיל (שאב, בן, דוד, אחיין, ובן דוד פסולים הדדית להעיד זה על זה) יכלה לכתוב "לא יומתו אבות על בנים, ובן לא יומת על אבות", שכן בחצי השני של הפסוק לא צריך לכתוב שוב "בנים" בלשון רבים, שהרי ברור שאם, למשל, בנו של ראובן בן יעקב לא יכול להעיד על בנו של שמעון בן יעקב, משום שהוא בן דודו, הרי שגם בן שמעון לא יכול להעיד על בן ראובן שהרי הוא בן דודו, כלומר הקירבה כאן ביניהם סימטרית לחלוטין ונלמדת מפעם אחת. זה לא דומה לאב על בן ודוד על אחיין שצריך לכתוב פעמיים, בכדי שנדע שגם אב לא מעיד על בן וגם בן לא מעיד על אב, או שנדע שדוד לא מעיד על אחיין וגם אחיין לא מעיד על דוד, שכן זו איננה בדיוק אותה קירבה, בניגוד לבני דודים שכל אחד הוא בן דודו של רעהו. אם כן, מהשינוי הנוסף שגם בסיפא של הפסוק כתוב "ובנים" בלשון רבים אנו למדים דין נוסף- ששני בנים אלו, כלומר בני הדודים (וכל שכן קרובים בדרגת קירבה גדולה יותר) אינם כשרים להעיד ביחד אפילו על צד ג'.

אולם במשנה נאמר שלא רק דודים ובני דודים מצד האב פסולים, אלא גם דודים ובני דודים מצד האם. מניין לומדים את זה? אומרת לנו הגמרא "אשכחן קרובי האב, קרובי האם מנלן? אמר קרא- 'אבות' 'אבות' תרי זימני. אם אינו ענין לקרובי האב, תנהו ענין לקרובי האם". אם נשים לב, כבר מהחצי הראשון של הפסוק לבדו אנו לומדים שבני דודים פסולים להעיד זה על זה. אם כך, ברור מכך מק"ו שהדוד עצמו לא יכול להעיד על אחיינו, וממילא מדוע צריך לכתוב שוב בסיפא של הפסוק "ובנים לו יומתו על אבות"? אלא כאן יש לנו יתור נוסף, שממנו נלמד דין חמישי- שגם אחי האם, ולא רק אחי האב, נקראים "אבות" לגבי הבן של אותה אם. ממילא, גם בניהם של אותם דודים מצד האם פסולים להעיד על בן דודם ולהיפך.

בשלב הזה יוצא לנו שאב ובנו, וכן אחים, וכן דוד ואחיינו, ובני דודים- בין מצד האב ובן מצד האם, פסולים להעיד זה בזה. בכל אלו יש קירבה משפחתית גנטית בין הפסולים להעיד זה על זה. אולם, מה הדין בקרובים דרך חתנות, שאין ביניהם קירבה גנטית? הרי המשנה פסלה גם את "בעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו" וכן את חתניהם של כל הפסולים המוזכרים במשנה? את זה מסבירה הגמרא (שם, דף כ"ח ע"ב) "
בסורא אמרי 'בעל כאשתו' בפומבדיתא אמרי 'אשה כבעלה'. דאמר רב הונא אמר רב נחמן מניין שהאשה כבעלה? דכתיב 'ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא'. והלא אשת דודו היא? מכלל דאשה כבעלה". באיסורי עריות נאסר על אדם לקרוב לאשת אחי אביו והכתוב קורא לה "דודתך היא". והלא איננה דודתו, שכן איננה אחות אביו אלא רק אשת אחי אביו? אלא מכאן למדו שבעל נחשב כאשתו, ואשה נחשבת כבעלה (לעניין עדות). ממילא אם אחים אסורים להעיד זה בזה אז גם אדם אסור להעיד לבעל אחותו, או לאח אשתו (=גיסו בלשון המשנה), ואם דוד (מצד האב או מצד האם) ואחיין אסורים להעיד זה בזה אז גם בעל דודתו (מצד האב או מצד האם) והאחיין אסורים להעיד זה בזה. ואם אסור לו להעיד על אביו אז הוא הדין על בעל אימו או אבי אשתו.

ראוי לציין שישנם עוד קרובים הפסולים להעיד זה בזה, וכן ראוי לציין שהמאמר לא בא לסכם את כל הסוגיה המרתקת הזו, אלא לתת טעימה ראשונית בלבד. 

 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן