"לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקי לכל נדר כי תועבת ה' אלוקיך גם שניהם" (דברים כג, יט). עיקרו של ציווי זה הוא האיסור להביא קרבנות מן הצאן (שֶה) בשני אופנים. האחד: שֶה שניתן לזונה כאתנן, בתמורה לעבודתה, והשני: שה שניתן בתמורה לכלב. חכמים נחלקו אם איסור זה הוא מוחלט ואסור להשתמש באתנן כל שימוש של קודש (דעת תנא קמא במשנה) או שמא האיסור נקודתי ומה שאסור הוא להביא את אלו לבית ה' ולקורבן דווקא (דעת ר' אליעזר). לדעת ר' אליעזר מותר להכין מהם שאר תשמישי קודש, לכן מותר להכין מפרה שניתנה כאתנן אפר פרה אדומה ואפר זה ישמש לטהרה:
יוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה
רבי אליעזר מכשיר
שנאמר: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך"
ואין זו באה לבית (משנה פרה, פ"ב, מ"ג)
במחלוקת הזו מוצגות שתי תפיסות עולם. התפיסה האחת הגורסת שהאתנן פסול מכל וכל, שמדובר בכסף בזוי ובדבר שהטומאה נדבקת בו. כך מפרש רקאנטי (ר' מנחם רקאנטי, איטליה המאה הי"ג) את האיסור:
רמז לנו הכתוב שישמרו המדה שנקראת בית ה' הרומזת לשכינה בטהרה ובקדושה,
ולהשפיע אליה צינורות החסד והרחמים,
ולא תינק מאתנן הזונה ומחיר הכלב
בסוד הנחש שהטיל זוהמא בחוה העליונה,
כדרך שאמרו: [ירמיה ב, ז] ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה.
יש איסורים שיש להתרחק מהם לגמרי, כדי להישמר ולהיות בבחינת "בית ה'". כלומר, האדם יכול להשרות בקרבו שכינה וטהרה רק אם יהיו עניינים ותחומים שהוא ישאיר מחוץ לגדר. התועבה לא תקבל הכשר ולא תוכל להיכלל בעשיית קודש. זוהי פרשנות מיסטית כמעט, הנסמכת על המחשבה שלכסף יש ריח ושלא ניתן לנקות ולכבס את הרפש.
האפשרות הפרשנית השנייה מניחה שיש כאן רק עניין נקודתי , איסור שמטרתו לעקור ולשרש דפוס התנהגות מסוים. לאדם שחטא יש רצון טבעי להכשיר את עוונו – לו היו מאפשרים לו להביא, היה מקבל על מעשיו הכשר-שבדיעבד, ואת זאת בדיוק נועד האיסור למנוע . הרמב"ן כותב "הזונות יעשו באתנן שלהם מצוות. חושבות לכפר על חטאתן". בדומה, אנשים מגדלים כלבים שמזיקים לרבים ואז נודרים את כספי תמורתם למקדש כדי להרחיק מהם את תחושת המיאוס ולכפר על עוונם. המקדש אינו מכונה להלבנת כספים. כמו שהנביאים ניסחו מאוחר יותר "כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידיכם רמוס חצרי" (ישעיהו א יב)
בדומה, חז"ל נסמכו על הפסוק "בוצע ברך ניאץ ה'" ולמדו שאדם הגונב עיסה ואז מגלגל עיניו לשמים ומפריש ממנה חלה עושה ניסיון שלא יצלח להכשיר את דרכו הנלוזה. הבעיה אינה בביזוי הקודש ובשעטנז הבלתי נתפס של קודש ותועבה, אלא בקלות הבלתי נסבלת של הדחקת החטא, של העדר הניסיון לעשות תיקון ערכי עמוק ולהשתמש בקוסמטיקה כדי ליפות את המציאות המכוערת. הבעיה אינה בביזיון שיש בהבאת קרבנות כאלה אלא במידיות שבמעבר בין המעשה ותיקונו בבחינת 'גלולת היום שאחרי'. בתחושה שאפשר לגייס את עבודת הקרבנות להכשרת התנהלות זחוחה וחסרת מעצורים.
כזכור, ר' אליעזר פירש את האיסור בצמצום, וסבר שהאיסור מתייחס רק להבאת אתנן כקורבן אך לא לעצם תרומתו ורתימתו לדברים שבקדושה. על ר' אליעזר מסופר במסכת עבודה זרה שהוא נדון למוות, וכשניצל מן המיתה עשה חשבון נפש בניסיון להבין במה חטא שנדון למוות. הוא נזכר שפעם פגש מין אחד ואותו המין שאל אותו אם מותר להשתמש באתנן כדי לעשות לכהן גדול בית כסא. כהן גדול מופרש מביתו ללשכת פלהדרין שבוע לפני יום הכיפורים, ושם הוא מתכונן ליום הגדול. לצורך כך מכינים לו שם את כל צרכיו והשאלה היתה אם מותר להשתמש באתנן לדבר הבזוי ממילא של בניית בית כסא לצרכיו של הכהן הגדול בזמן הזה. ר' אליעזר נהנה מהצעתו של אותו מין ללמוד מספר מיכה – שם נאמר "כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו - ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו" – כדי להתיר את המעשה (כוונת הפסוק המקורית בנבואה על חורבן שומרון, שכספי האתנן לעבודה זרה יחולטו לטובת כובשי שומרון ומחריביה). בשל הנאתו של ר' אליעזר מדבר התורה הזה ר' אליעזר נדון למיתה כמין (עבודה זרה יז, א).
אגדה זו בוחרת לתאר בסרקזם את חולשתה של שיטת ר' אליעזר. היא מעמידה את המעשה המקודש ביתר ביום המקודש ביותר על ידי האדם הקדוש ביותר כשמולו טינופת שבטינופת: אתנן ובית הכסא. לכאורה, חלוקה מתבקשת. צדדית ככל שתהיה הטינופת, עדיין נטען כאן שיש קשר בין כל מנגנוני הקדושה. מערכת העיכול אינה נפרדת ממערכות נעלות ממנה. אין הפרדה אמיתית בין צידו האנושי של הכהן הגדול ובין העבודה אותה הוא פועל. ואי אפשר להתנקות באתנן. ושמא לימוד ממי שהוא מין אינו יכול להיחשב לשונה ממינות עצמה.
הרב קוק כותב: "כל הגדלות שבעולם אינה מזיזה כל דהו מתביעות הקטנות. כמו שאין שום גדולה שבעולם פוטרת ומפקיעה שום תפקיד גופני, גם השפל שבשפלים" (אורות התשובה, פרק יב, ו1) אדם גדול אינו פטור ואינו נפטר מעיסוק בקטנות, כמו שגופו של אדם גדול פועל על פי אותה ביולוגיה של גוף האדם. וגם הוא נזקק לשפל שבשפלים.
"אלא שהגדלות מדריכה את האדם בהיותו מקבל אותה בטהרתה איך להתנהג בכל העניינים שבקטנות, באופן שגם הם יתעלו ויהיו עניינים גדולים" (שם).
אפשר להתגדל ולהעניק משמעות וחשיבות וערך נעלה גם לצדדים האפלים. אולם, אומר הרב קוק, התשובה צריכה להיות יסודית ומעמיקה, והיא אינה כלי להכשרת תועבה:
אבל השקוע בתוך התנחומים עד כדי רישול של הסדרת ערכי חיים מקודשים, עד כדי טמיעה ביוון מצולת החטא "ואומר ניצלתי" - זאת היא דרך המוות של עבודה זרה הוותרנית, האומרת "הביאו לבוקר זבחיכם לשלושת ימים מעשרותיכם וקטר מחמץ תודה".
המתודה העוזבת את האמת והמשפט והולכת אחרי לבבה זו מינות, הגוררת אחריה כל רצח וכל זימה למרות שהיא תמיד פושטת טלפיה ואומרת: ראו שאני טהורה" (שם, יב, י).