פרשת חוקת: פורמליזם בחוק אלוקי

בפרשתנו מודגש העניין שהמצוות הן חוקה שה' גזר עלינו, ואין לנו יכולת להבין בשכלנו את עומק טעמי פרטיהן. כיצד זה מוביל לכך ששיטת פסיקת ההלכה היא פורמליסטית ולא מהותנית?

הרב אלדד יונה 04/07/19 09:20 א בתמוז התשעט

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

בתחילת פרשתנו אנו רואים על הציווי של פרה אדומה. מנסחת זאת התורה במילים (פרק י"ט, פס' ב'): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל". עמדו המדרשים והמפרשים על פירושה של ההקדמה "זאת חוקת התורה" וכך כתב רש"י (שם): "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

ישנן מצוות שבן אדם יכול להבין בשכלו מדוע נצטווינו בהן. אהבת הזולת, כיבוד אב ואם, האיסור להונות את החבר, האיסור לרצוח וכו'. ישנן גם מצוות שלא היינו חושבים עליהן לבד, אבל לאחר שכבר נצטוינו בהן אנו יכולים להבין את הרציונאל שלהן. למשל- שמירת שבת, חג הפסח, קריאת שמע. אולם, ישנן מצוות מסוימות שגם לאחר שנצטוינו עליהן, הרי שהן נראות לנו כביכול חסרות הגיון. אחת מהמצוות הללו היא פרה אדומה. כיצד אפר של פרה אדומה שמוזה על טמא מת מטהר אותו? ומדוע חובה להזות עליו דווקא ביום השלישי והשביעי לטומאתו? וכיצד יתכן שהמזה נהיה טמא עד הערב (לאחר שיטבול במקווה) בעוד זה שמזים עליו נטהר? וכן, מה זה משנה האם הפרה אדומה לגמרי או שיש בה כמה שערות שחורות?
אומר רש"י, שיצר הרע וכן הגויים מנסים לקרר את ישראל בשמירת המצווה הזו או בשמירת פרטיה, מתוך טיעון שהיא לכאורה חסרת הגיון. כאן באה התורה ומדגישה- ה' חקק חוקה ואין לנו רשות להרהר אחריה. יש לקיים את המצווה עם כל פרטיה, למרות שאיננו מבינים את הטעם.  ננסה להבין את הרציונאל של עצם היסוד הזה בהמשך.

אנו רואים שאף על פי שיש מצוות שכביכול אנו מבינים את טעמן, חז"ל בעצם הכלילו את היסוד הזה על כל המצוות כולן. נביא כמה דוגמאות:

1) המשנה במסכת ברכות (דף ל"ג ע"ב) אומרת שחזן שאומר בתפילתו "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר- אדם האומר "אתה ציוות אותנו בתורה על מצוות שילוח הקן מתוך רחמים על הציפורים, ובאותו אופן רחם עלינו", יש להשתיק אותו. שואלת הגמרא מה רע באמירה הזו שיש להשתיק את החזן? ומתרצת, בין היתר, "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות". כלומר, טעותו של אותו חזן שהוא חושב שה' ציווה על שילוח הקן מתוך רחמים על הציפור, כשלמעשה זוהי גזירת מלך עלינו.

2) בספרא (על ויקרא, פרק כ', פס' כ"ו) מובא: "ר' אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם 'אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערוה' אבל (יאמר) 'אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך'? תלמוד לומר- 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'-- נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים
". אומר רבי אלעזר בן עזריה- אל תאמר שהתורה אסרה ללבוש שעטנז, לאכול חזיר, או לבוא על הערווה בגלל שיש בזה איזה בעייה גשמית. אלא תאמר- שעטנז זה בגד מצוין, חזיר זה טעים, לבוא על הערווה זה כיף, אבל אני לא עושה את זה בגלל שה' ציווה עלי להימנע מכל אלו.

אם כן אנו רואים שבעצם כל מצוות התורה, גם אלו שכביכול נראות לנו הגיוניות, אנו מקיימים אותן לא בגלל שהן הגיוניות, אלא בגלל שכך ציווה עלינו ה' יתברך.

בשלב הזה ישאל השואל, האם יעלה על הדעת שנקיים פעולות חסרות שום רציונאל?

כותב הרמב"ם ביד החזקה בסוף הלכות "מעילה": "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול
. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה- ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפילו היה שוגג צריך כפרה. קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול. הרי נאמר בתורה 'ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם', אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים. והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים. והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם. והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים- חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן, כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח. וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים. וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך' ונאמר שם בענין 'כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני'. וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן- אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"

נשים לב היטב לדברי הרמב"ם- יש רציונאל וטעם לכל מצווה ומצווה, אלא ששכל האדם מוגבל מלהבין אותה, ולכן עלינו לסמוך על ה' יתברך, שאם הוא ציווה אותנו לעשות מצווה בדווקא באופן מסוים, אז היא חייבת להיעשות דווקא כך. ראוי לאדם, כותב הרמב"ם, לנסות להבין את הרציונאל של מצוות התורה, אבל בתנאי שיהיה ברור לו שהבנתו זו היא חלקית בלבד. וגם אם הוא לא מבין את הרציונאל, הוא עדיין מחויב לקיים הכל.

מדוע בעצם טועים אנשים ומנסים לשפוט את מצוות התורה לפי האם הם מבינים את הרציונאל שלהן או לא? משום שהם משווים בטעות את דברי התורה למדעי החול. אם התורה היה נכתבת ע"י בשר ודם, הרי שהיה מקום לבשר ודם אחר לבחון את פרטיה האם הם הגיוניים. במדע, שנכתב ע"י בני אדם, הגיוני שבני אדם אחרים ינסו להבין, ואפילו לבקר, את עבודת קודמיהם. זה שקרי ומטופש לעשות זאת ביחס למצוות שבורא העולם נתן, שחכמתו היא אינסופית ביחס לחכמה האנושית המאוד מאוד מוגבלת.

ישנה מגמה בישראל, שצוינה ע"י חוקרים, שבתי המשפט בעשורים האחרונים פחות מתייחסים למילה הכתובה בדווקא, ויותר למשמעות הרחבה של תכלית מה שנכתב. פחות מתקטננים על הניסוח המילולי המדויק בלשון החוק, ויותר נותנים דגש למשמעות הרחבה שהתכוון המחוקק בחיקוק אותו חוק.

לעומת זאת בפסיקת ההלכה הדתית, כמו שיודע כמעט כל מי שלמד הלכה בעיון, ההתמקדות הייתה ונשארה בדווקא בהסדרים הפורמליים. אם עשיתי אחת מל"ט מלאכות שבת בשבת בצורת העשייה הרגילה הרי שעברתי איסור מהתורה, בעוד אם עשיתי בדיוק אותה מלאכה, אבל בצורה משונה, עברתי איסור דרבנן. אם השארתי חמץ שלי בפסח עברתי על איסור מהתורה, אבל אם מכרתי אותו בצורה פורמלית לגוי, הרי שלא עברתי איסור בהשארתו אצלי. וישנן עוד דוגמאות רבות.

מה ההבדל בין שתי מערכות החוקים, האזרחית והדתית? מערכת החוק האזרחית נכתבה על ידי בני אדם, והרציונאל שלה ברור- להסדיר את ניגודי האינטרסים בין הפרטים השונים בחברה. לכן, הגיוני יותר בהליך הפרשני המשפטי לתת יותר משקל למהות שניסה החוק להשיג, מאשר להתקטננות לגבי ניסוחו. לעומת זאת, ציוויי התורה ניתנו על ידי בורא העולם, וגם אם יש לנו הבנה חלקית לגבי הרציונאל של הציווים השונים, הרי שלעולם לא נגיע להבנת עומק הרציונאל. משכך, אין לנו כל אפשרות לגזור מטעמי המצווה את פרטיה והלכותיה, ולא נשאר לנו אלא לדקדק בפרטי הציווי שניתנו לנו, בצורה פורמלית.   

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר