על ההסתרה | פרשת חיי שרה

הנפילה של רבקה מעל הגמל אומרת דרשני. הפרשנים נעים בין נפילה ממש לבין הטיית הגוף. בין נפילה מחושבת, לבין תגובה ספונטאנית. מכל מקום, ברור שיש כאן - גם בנפילה וגם בהתכסות - תנועות של התכנסות

ד"ר משה מאיר 12/11/20 13:58 כה בחשון התשפא

פרשת השבוע, צילום: pixabay
פרשת השבוע, צילום: pixabay

כראות רבקה את יצחק - חתנה המיועד - היא מגיבה תגובה מיוחדת, חריפה ומורכבת:

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק, וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל.
וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: 'מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ?' 
וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: 'הוּא אֲדֹנִי.' 
וַתִּקַּח הַצָּעִיף 
וַתִּתְכָּס.                                                            [בראשית כ"ד ס"ד - ס"ה]

הנפילה אומרת דרשני. הפרשנים נעים בין נפילה ממש לבין הטיית הגוף. בין נפילה מחושבת, לבין תגובה ספונטאנית. מכל מקום, ברור שיש כאן - גם בנפילה וגם בהתכסות - תנועות של התכנסות.

היו שראו בכך אות לבאות, סימון מערכת היחסים העתידית בין רבקה ובין יצחק. על פי התמונה הזאת, מדובר במערכת עצורה, אין בה שיח גלוי, לא בכדי שיאה בהערמה שמערימה רבקה על יצחק בכדי להשיג ליעקב את ברכותיו. מנגד, חשוב לזכור כי הכתוב מעיד:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ 
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה 
וַיֶּאֱהָבֶהָ 
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.                             [שם שם ס"ז]

היתה שם אהבה, אהבה גדולה. 

בואו ונתבונן על מושגי ההסתרה וההתכנסות ומקומם במנעד התודעה והרוח. ההתבוננות חשובה, דווקא בתרבות שלנו המקדשת את הגילוי, את החשיפה, את האור.

הפילוסוף עימנואל לווינס, כתב מסה קצרה ומבריקה על האופן בו עיצבו החכמים את חג החנוכה - 'הבהיר והאפל'. הוא מתבונן בתקנה על פי שיטת בית הלל, המורה כי בכל יום מוסיף עוד נר: 

הפלא שבנר, שהנו עשיר יותר מן האנרגיות המזינות אותו, הפלא שב'מרובה' שמוצאו ב'מועט', הפלא שבחריגה, שבהתעלות. ה'רזיזטנס' [שמה של המחתרת הצרפתית נגד הגרמנים. מ.מ.] החשמונאי הוא האור שיש בו יותר ממקורותיו החומריים. ['חירות קשה', עמ' 308 בתרגום העברי]

אלא שבצד נס פח השמן - אומר לווינס, יש עוד נס, קצת 'מוזנח'. זה הפך האחד של שמן שהיה מונח בחותמו של הכהן הגדול. בבסיס כל התעלות אל מעל ומעבר, נמצא 'קיום רדום  החוצה את המשך, נוזל הנם לו בשולי החיים...

הפך האצור והחתום, המכונס, הנם, מזכיר לי את רבקה המכונסת מתכסה בצעיף, נופלת מהגמל. 

הרמב"ם - בפתיחת מורה הנבוכים - שואל מה הם הכלים להעביר מסרים שמטבעם הם מעבר לגבולות השפה. גם הוא משתמש בדימויים של בהירות ואפלה:

דע, שכאשר רוצה אחד השלמים לפי דרגת שלמותו להזכיר, בפיו או באו בעטו, דבר שהבין מן הסודות האלה, אין הוא יכול להבהיר אפילו את המידה שהשיג הבהרה שלמה מסודרת כפי שהוא עושה בשאר המדעים שהוראתם מפורסמת. אלא יקרה לו כשהוא מלמד את זולתו מה שקרה לו כאשר הוא עצמו למד, כלומר, שהדבר יצוץ ויבהיק ושוב ייסתר, כאילו כך הוא טבעו של דבר זה, אם ירבה ואם ימעט. לכן, בהיות כוונתו של כל חכם המכיר את האל ויודע את האמת ללמד דבר מה מעניין זה, לא ידבר בו אלא במשלים וחידות.

הסוד תכונתו תנועה הלוך ושוב של הארה והסתר, כמו נרות חנוכה המתרבים - כבית הלל - או נחסרים - כבית שמאי. לכן הכלי המתאים להכיל אותם - כמו פח השמן החתום - הוא המשל והחידה. המשל והחידה הם כלים, המאפשרים את תנועת המחשבה רצוא ושוב, בהנגדה לחשיבה מדעית סטאטית. רבקה הנופלת ומתכסה, מממשת בחייה את אופן הקיום החידתי הזה, הפותח פתח לתנועת הלב והשכל.

הרמב"ם, מתאר את תבנית המשל והחידה ותנועת התודעה שהם מעוררים בעוד שני כלים. האחד - 

...משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק... יש מי שיש לו הפסקות רבות או מעטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק, אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה. אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא 'להט החרב המתהפכת'...

התיאור המופלא והעדין הזה, פורש את התודעה כדינאמית ונעה במנעד האור והחושך. כמו רבקה הנופלת ומתכסה... והכלי השני של הרמב"ם:

אמר החכם 'תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו' [משלי כ"ה י"א]... משכיות הם הפיתוחים העשויים מעשה סבכה, כלומר, שיש בהם מקומות פתוחים דקיקים בעיניים זעירות, כגון מעשה הצורפים הקרויים כך מכיוון שהמבט חודר בעדם... הוא אמר אפוא שתפוח זהב ברשת של כסף שנקביה דקיקים מאוד הוא משל לדיבור האמור על שתי פנים. ראה אפוא מה נפלא דיבור זה המתאר את המשל המשוכלל, שכן אומר הוא שדיבור בעל שתי פנים, דהיינו שיש לו פשט ויש לו משמעות נסתרת, צריך שפשטו יהא יפה ככסף; ומשמעותו הנסתרת צריכה להיות יפה מפשטו, עד שמשמעותו הנסתרת תהיה ביחס לפשטו כזהב ביחס לכסף.

המשל הוא בעל שני פנים, הגלוי והנסתר. והיחס המרפרף הזה בין חוץ לפנים, בין כסף לזהב, בין מעטה עדין ומחורר לתוך המלא - הוא תבנית התודעה המתאימה לחשיבה הגבוהה. זאת רבקה הנופלת ומתכסה, התנועה בין הגלוי לכסוי. חיים נחמן ביאליק, במסתו 'גילוי וכיסוי בלשון', מרחיב את היריעה מעבר לתחום הסוד, אל השפה כולה. הוא משרטט את התהליך שעוברת המילה מראשית היווצרה, כביטוי קולי דינאמי ורוטט לרושם מרשמי החושים, ועד להפיכתה למעטפת חלולה ונוקשה המסמנת מסומן אך 'שוכחת' את הרוטט שבראשיתה:

הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; “מה” נצחי קפוא על השפתים. באמת אין מקום אפילו לאותו “מה”, שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – “בלימה – בלום פה מלדבר”. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה”תהו” האפל, עם אותה ה”בלימה” פנים אל פנים בלי חציצה. “כי לא יראני האדם וחי” – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של “בלימה”, קלפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה של “תיקו נצחי”. שום מלה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כסויה. אין נפקא מינה מה היא אותה המלה, החליפוה באחרת, ובלבד שיהא בה לפי שעה כדי כסוי וחציצה. שתי אחיות צוררות, משתי קצוות מקבילות, המוסיקה האילמת והמתימטיקה המסמנת מעידות כאחת על המלה, שהיא “לאו דוקא”, שאינה אלא מין רקמה תהו; אלא כשם שהגופים נעשים מורגשים לעין ומסוימים במצריהם על ידי שהם חוצצים במקומם בפני האור, כך המלה מקבלת ישותה דוקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה.

כמו תפוחי הזהב במשכיות הכסף של הרמב"ם, כך אצל ביאליק שני רבדים לשפה: החיצוני - החוצץ, המחיצה, הפרגוד, הקליפה, המילה, הכיסוי, המתמטיקה, והפנימי - המעורטל, התוהה, מה, בלימה, אפלה, תיקו, שאלה, המוסיקה, הלאו דווקא, התוהו. רבקה הנופלת ומתכסה, בונה את יישותה כגילוי וכיסוי... קפקא, נוגע בשניות הזאת בתיאור קונקרטי של... אינדיאני:

שאיפה להיות אינדיאני

אח, להיות לאינדיאני, מוכן מיד, ועל גב הסוס הדוהר, נטוי באוויר, להרעיד שוב ושוב להרף עין מעל לאדמה הרועדת, עד שעזבת את הדורבנות, כי לא היו דורבנות, עד שהשלכת את המושכות, כי לא היו מושכות, וכמעט לא ראית את האדמה שמלפנים, ערבה קצורה לגמרי, וכבר בלי צוואר של סור וראש של סוס... [רופא כפרי, עמ' 36].

רבקה היא האינדיאני, טוב - במקום סוס - העמידו גמל...

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר