[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/101111.flv[/embed]
בפרשת חי שרה מסתיים מסע חייו של אברהם אבינו. בשם אברהם נרמזת ההבטחה של הקב"ה לאברהם שהוא יהיה "אב המון גוים" (בראשית יז, ה). ההבטחה אכן נתקיימה בו, ורוב האנושות - יהודים, מוסלים ונוצרים - רואים בו דמות אב ושואפים ללכת בדרכיו ואף קוראים את שמות בניהם על שמו.
דמותו של אברהם נתפסת דמות רוחנית בעיקר בשל אמונתו באל אחד ובשל יחסיו הקרובים עם האלוהים, וכפי הכינוי שלו אצל המוסלמים, "אל חליל" - הידיד. אברהם הוא אביהן של דתות המערב, ובצד המערבי של כדור הארץ נמחתה עבודת האלילים והושרשה האמונה באל אחד.
בביקורי בהודו הבנתי עד כמה המציאות הזאת אינה מובנת מאליה. באשרם שיבננדה ברישקיש שאלתי את סגן נשיא האשרם, הסוואמי נירליפטאננדה, אם אי פעם יוכל ההינדואיזם להתקיים בלי פסלים. הוא השיב לי בשלילה והסביר שבלעדי הפסלים לא יגיע ההמון לקרבת האלוהים.
אף שהפער בין יחסן של דתות המזרח לעבודת הפסלים ליחסן של דתות המערב לה הוא פער גדול, יש מקורות יהודיים שמציינים נקודות דמיון דווקא בין היהדות לבין תורות המזרח, ולא זו בלבד אלא שלפי מקורות אלו דתות המזרח הן ממורשת אברהם אבינו. מקורות אלו מתבססים על סוף הפרשה שמתאר את המתנות שנתן אברהם לבני פלגשיו שעברו לגור בארץ קדם (במקרא "קדם" פירושו מזרח). גם בזוהר הקדוש (וירא א:ק ע"א - ע"ב) מסופר על רבי אבא שמצא ספר חכמה של בני קדם והבחין בקרבה שבין הכתוב בהם לדברי התורה. עם זה, הוא מזהיר מפני הספרים הללו משום שיש בהם אלמנטים אליליים, והוא חושש שהדבר יטעה אנשים ויגרום להם לסטות מעבודת האלוהים. הייתי רוצה לברר כאן כמה נקודות יסוד הנוגעות לשוני ולדמיון בדרך שבה נתפסת האלוהות ביהדות לבין הדרך שבה היא נתפסת באחדות מדתות המזרח.
אלוהים: אור אין-סוף או אבינו שבשמים?
דתות המערב הן בעיקר דואליסטי, כלומר יש בהם הפרדה ברורה בין האלוהים לבין העולם. הבורא והבריאה מתקיימים כל אחד בפני עצמו, והקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח ביניהם. אלוהים בורא את העולם, מכוון אותו ופועל בתוכו, ואילו האדם מצדו מדבר אל האלוהים ומתפלל אליו, מתבונן בדרכיו ומנסה ללמוד ממנו ולהקשיב לקולו. אפשר לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו אלוהים נתפס במושגים אנושיים כמו אב או אפילו בן זוג.
דתות המזרח, לעומת זאת, לא-דואליסטיות ברובן. לשיטתן אלוהים והעולם חד הם, והחוויה הדתית היא להכיר את האחד שמאחד את הכול. לדוגמה האחד בהינדוזים הוא הברמאן, התפשטות אין-סופית, ואילו בבודהיזם האחד הוא האַיִן, emptiness.
כדי להמחיש את ההבדל בין התפיסות אספר אנקדוטה ששמעתי מידידי הרב מנחם פרומן. בביקורו הראשון של הדלהי למה בישראל הוא השתתף בכנס דתות בבית גבריאל שעל ידי הכינרת. אותה שנה הייתה שנת בצורת, והרב פרומן קרא למשתתפים להצטרף אליו לתפילה על הגשם. הרב פרומן ואתו עוד רבנים, שייח'ים וכמרים, התחננו לגשם. אולם הדלהי למה עמד אותה שעה בצד, ובעדינות אמר לרב פרומן שאין הוא מאמין בדברים כאלה. כאשר הכול הוא אחד אין מקום לפנייה, לתפילה ולבקשה; רק כאשר אלוהים הוא ישות נבדלת אפשר לפנות אליו בתפילה ובבקשה.
ההבדל בין שתי התפיסות מכוון שוב להבדל שבין "להיות" ל"לעשות". במציאות שבה הכול הוא אחד, הייעוד של האדם אינו לשנות את פני המציאות אלא לגלות שהכול הוא אחד, משום שלעין לא מיומנת נראה שהעולם מורכב מאין-ספור פרטים שונים. ואולם כאשר אלוהים נתפס כמי שנמצא מחוץ לעולם ופועל עליו, האתגר של האדם הוא בעשייה ובחתירה לתיקון המציאות.
שני רבדים של האלוהות
הרב קוק מתייחס לשאלת היחס שבין אלוהים לעולם בקובץ הראשון שבשמונה קבצים (סעיף סה). לדבריו היהדות מאמינה בשני רבדים של האלוהות (וממילא בשני רבדים של המציאות). ברובד הגלוי של המציאות אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות. המקורות של היהדות הנגלית - תנ"ך, תלמוד והלכה - עוסקים בעיקר באלוהים האישי, ואילו המיסטיקה היהודית - הקבלה והחסידות, מה שנקרא פנימיות התורה, עוסקות בגילוי האלוהים במציאות במלואה.
כדי להבין את היחס המורכב בין העולם לבין אלוהים לפי הרב קוק ניעזר במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתתקיים אהבה בין בני זוג צריך להיות לכל אחד מהם מקום שבו הוא נבדל בהווייתו ובאישיותו מזולתו, ומתוך המרחב ביניהם יוכלו לצאת אל הזולת, לקיים אתו מערכת יחסים ולאהוב אותו. עם זה, חווית האהבה ששואפים אליה בתוך החלל הזה היא להרגיש את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. הסיפור המפורסם על רב אריה לוין שהלך עם אשתו לרופא ואמר לו "הרגל של אשתי כואב לנו" ממחיש זאת היטב.
אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שתיים יחד לבין להיות אחד יחד. בגלוי האיש והאישה הם שתיים ומודעים לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד, "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג) כלשון אדם הראשון בגן עדן. כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.
שבת חברון
מתוך הפרשה ניתן להעלות לא רק את שאלת היחס לעמים מרוחקים אלא גם את היחס לעמים הקרובים. הפרשה מספרת על קבורת שרה במערת המכפלה ועל קניין השדה בידי אברהם. לפיכך זכתה פרשת 'חיי שרה' לכינוי שבת חברון, ומדי שנה בשנה מתכנסים בה רבבות יהודים כדי להתפלל ולפקוד את קברי אבותם. כידוע, המקום הקדוש הזה הפך לסלע מחלוקת בסכסוך היהודי- ערבי.
גם בשיח הפנים הישראלי בין ימין לשמאל נותרה שאלת הזכות על העיר חברון נפיצה. בפרשה שלנו מתברר שיש אפשרות אחרת. למרות המתח בין שני בני אברהם, יצחק וישמעאל, כשמת אברהם בשיבה טובה באו שניהם למערכת המכפלה וקברו את אביהם יחד: 'וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא' (בראשית כה, ח-ט)
הפסוק בוחר במילים 'ויאסף אל עמיו' כדי לתאר את מותו של אברהם, ונראה שבכך רומז על רגע של פיוס במשפחתו של אברהם. עוד הפסוק טורח לציין שיצחק וישמעאל הם בניו של אברהם. עובדה זו פשוטה וידועה, אך אפשר שהמקרא חוזר עליה כדי להזכיר שאין זו עובדה ביולוגית בלבד אלא דבר מהותי. השייכות שלי לקברי אבותיי אינה צריכה לשלול בהכרח את שייכותו של הזולת, שאבותיי הם גם אבותיו. הכבוד הגדול לאברהם הוא כשכל בניו וכל הרואים בו אב באים לפקוד את קברו ומתפללים לאלוהיו, אלוהי אברהם.
ברוח זו פועל ידידי הרב מנחם פרומן, המארגן תפילות משותפות ליהודים ולמוסלמים במערת המכפלה. כפי שהוא נוהג לומר, העיר חברון נקראת בערבית אל-ח'ליל, כלומר 'החבר', ואף יש מדרש שהשם חברון הוא מלשון חבר. יהי רצון שתשוב חברון להיות עיר של חברות, ושמורשת העבר תקרב ותשרה שלום בינינו לבין שכנינו.
הרב יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת הסדר עתניאל