פרשתנו פותחת בתיאור דו שיח עקיף בין יעקב לבין עשיו:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו...
מדוע מדבר יעקב אל עשיו דרך השליחים ולא באופן ישיר? על פניו, מפני שהוא רחוק ממנו. אך קשה להשתחרר מההשערה כי המרחק מהווה רק תירוץ לשליחת השליחים. יעקב נרתע מלדבר אל עשיו פנים אל פנים, כדבר איש אל רעהו. נוח לו יותר לדבר עם עשיו בעזרת מתווכים, מאשר לדבר אליו באופן ישיר.
האם ביצעו המלאכים את שליחותם?
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.
נראה כי המלאכים לא ביצעו את שליחותם. ייתכן שהסבירו ליעקב כי אין טעם לדבר עם עשיו ההולך לקראתו ופניו למלחמה. אך ליבי אומר לי כי שרתה עליהם רוחו של יעקב השולח אותם, וגם הם נרתעו מהדיבור הישיר עם עשיו.
על רקע זה, בולט המאבק של יעקב באיש המסתורי:
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
אנחנו רגילים למילה 'היאבקות', אך רש"י מחפש לה פשר ראשוני:
'ויאבק איש' - מנחם פירש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם.
ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואבק ליה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו.
ההתקשרות, העניבה, החביקה - כל אלה הם ביטויי זיקה הפוכים לשליחות. לא על ידי מתווך אלא באופן הקרוב ביותר - מעבר לקרבה רגילה שבין בני שיח. תגובתו של יעקב למאבק הזה מעניינת מאוד:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.
יעקב לא ראה את פני אלוהים, הוא ראה את פני האיש - לכל היותר פני מלאך. אמנם האיש עצמו הורה לו את הכיוון לשדה הלשון הזה:
וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
ובכל זאת: המלאך מדבר על אלוהים ועל אנשים, ויעקב בוחר רק באלוהים. המלאך אומר 'כי שרית', ויעקב - 'ראיתי אלוהים פנים אל פנים'. זהו ביטוי טעון מאוד בשפה התנ"כית:
וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. [שמות ל"ג י"א]
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.
[דברים ל"ב י']
יעקב העצים את הפגישה אל מעבר לגבולותיה. עבורו היה המפגש הקרוב עם האיש, בעל משמעות של פסגת הפגישה האפשרית בעולם התנ"כי - דיבור פנים אל פנים עם אלוהים. מה גרם ליעקב לתאר בתיאור 'מוגזם' שכזה את המפגש עם האיש?
הביוגרפיה של יעקב, היא סיפור טראגי של גילוי וכיסוי:
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.
וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף... [בראשית כ"ה כ"ז - כ"ט]
יעקב צריך להגדיר את זהותו אל מול עשיו אחיו, ולעיני יצחק אביו. בעיני יצחק, עשיו הוא הגבר שבין בניו. הוא הצייד שצייד בפיו, בעוד אחיו מבשל מרק עם אמא. נראה לי שלוּ יצחק היה רואה בעיניו הכהות את יעקב נאבק עם האיש, הוא לא היה מאמין שזה יעקב בנו. הוא גם לא מעלה בדעתו שלבן האוהלים הזה יש כוח עד כדי גלילת אבן מפי הבאר. יצחק לא מכיר את יעקב המתחפש בבגדי עשיו, אבל חמור מכך - הוא לא מכיר את יעקב בנו כפי שהוא לעצמו. יעקב תורם לאי ההיכרות הזאת. הוא איש אוהלים שקט, אוהב לבשל, אפשר בקלות לטעות בו ולחשוב שהוא דמות שקטה וחלשה. העוצמות שבו חבויות, מתגלות רק כשצריך לגול את האבן או כשצריך להיאבק כשהאיש מתנפל עליו. יעקב החבוי והנחבא אל הכלים, לא רגיל להיות נוכח וגלוי פנים, הוא לא רגיל לכך שיראו אותו. הוא מעדיף את הדיבור העקיף דרך שליח, על פני הנכחה פנים אל פנים. לכן כל כך חשוב המאבק עם האיש, כיוון שכאן יש לו חניכה לקרבה פיזית ותודעתית. הוא נפעם מהגילוי הזה של אפשרות הקרבה החיבוק והקשר, הוא עבורו כהתגלות אלוהים פנים אל פנים. נראה לי שהחניכה הזאת, היא שהכשירה את יעקב לפגישה עם עשיו:
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.
הפגישה מפתיעה. עשיו הכועס והזועם, מחבק, נופל על צווארו של יעקב, מנשק. עד כדי כך מפתיעה, שפרשנים ודרשנים ניסו לתת פשרים מיוחדים להתפרצות הרגשות הזאת. כך כותב רש"י:
'ויחבקהו' - נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחווה כל השתחוואות הללו.
'וישקהו' - נקוד עליו... יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו.
חיבוק של רחמים, ונשיקה לא בכל הלב. לי נראה כי פשוטו של מקרא הוא חיבוק של אהבה, ונשיקה בכל הלב. מה ראה עשיו לשנות את התנהגותו ולהגיע רגש ישיר כל כך כלפי אחיו יעקב? נראה לי שזאת התולדה של השיעור שלמד יעקב מהמאבק באיש. הוא למד להנכיח את עצמו, את עוצמתו, את כוחו. עשיו - בדעת או בבלי דעת - מגיב לכך ונענה ומחבק ומנשק.
ויעקב: הוא שקט, בוטח בעצמו, ו... בוכה. אבל הוא לא מחבק ולא מנשק. התנהגותו מזכירה את התנהגותו שנים לאחר מכן, בפגישתו עם יוסף בנו:
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. [בראשית מ"ו כ"ט]
יוסף נרגש, אוסר בעצמו את מרכבתו, פוגש אותו, נופל על צוואריו ובוכה עוד. ויעקב? ראו מה כותב רש"י לאור קריאה רגישה של הפסוקים:
[יוסף] הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו.
בשתי הפגישות יעקב נותר על עומדו, ואילו הנפגש אתו - עשיו או יוסף - 'משתפכים'. מה קורה כאן? יעקב אמנם עשה דרך ארוכה, למד להנכיח את עצמו. אבל יש לו עוד מסע ארוך, עד שילמד לגלות את רגשותיו. הפוגש אותו יכול לטעות ולחשוב כי הוא נטול רגש, מי שמכיר אותו באמת יודע כי מעבר למעטה השקט שוכן לב גועש ורוגש ואוהב.