פרשת וישלח: שני בני יעקב

על פי הנצי"ב, שמעון ולוי פעלו ממניעים שונים. אחד מהם פעל מתוך קינאה לכבוד המשפחה, ואחד מהם פעל מתוך קינאה לה'. יעקב אבינו גינה את שניהם.

הרב כרמיאל כהן 21/11/18 10:26 יג בכסלו התשעט

פרשת וישלח: שני בני יעקב
צילום: shutterstock

(כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: (פרק לד)

ציון המִּסְפר ("שְׁנֵי") בביטוי "שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי" נראה מיותר לחלוטין; וכי מה היה חסר הכתוב אלו היה כתוב: ויקחו בני יעקב שמעון ולוי? וכי לא היינו יודעים שהם שניים? במיוחד בולט הייתור לאור פסוק דומה, "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ... " (ויקרא י, א); גם בפסוק זה נזכרה לקיחתם של שני אחים אך לא נזכר מספרם, ומדוע אצלנו נזכר?  

הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' עומד על בעיה זו ומתוך כך מגיע למסקנה ששמעון ולוי אמנם פעלו יחדיו אך המניע של כל אחד מהם היה שונה; כך כתב:

"בא ללמדנו דאע"ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מכל מקום היו שנים... היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה, אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע; ואחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון, היא אש שלהבת יה. ומכל מקום מאש כזה גם כן יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה".

המעשה היה אחד אבל המניע היה שונה, "אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו", דהיינו שפעל מתוך מניע של חילול כבוד המשפחה; "ואחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון, היא אש שלהבת יה", דהיינו שפעל מתוך מניע טהור של קנאת ה'. אולם, מדגיש הנצי"ב, שגם המניע הטהור אינו רצוי תמיד, והוא מצריך שיקול דעת רב.

במקרה הנידון התנגד יעקב לשניהם גם יחד, דהיינו לא רק לפעילות ממניעים אנושיים אלא גם לפעילות ממניעים טהורים. התנגדותו של יעקב מובעת בתוכחה שהוכיח את שמעון ולוי לפני מותו. אמנם גם שם הבחין היטב בין שני המניעים לפעילות אם כי, כאמור, התנגד לשניהם ("ויעקב אבינו פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה, ולא הסכים גם לאש המעולה").

כך אמר יעקב לשמעון ולוי (בראשית מט, ה-ו): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי... "; וביאר שם הנצי"ב:

"שמעון ולוי אחים. הדבר מובן שלא כוון יעקב להגיד כי המה אחים מלידה ומבטן, אלא הודיע שטבעם שוה יותר מהשתוות כל בני יעקב. ופירש 'כלי חמס מכרתיהם', שלא נחשוב שנשתוו שמעון ולוי בכל דבר, לא כן, אלא בזה נשתוו שכלי חמס מכרותיהם, היינו קניינם, במה שמוציאים מחשבותיהם ורצונם לפועל, הוא בכלי חמס. אמנם לא אמר שנשתוו במחשבותיהם ורצונם, דבזה ודאי לא נשתוו, דבמעשה שכם עצמו לא נשתוו בדעות על מה הגיעו לאותו מעשה... דאחד מהם בא לקנא קנאת ה' צבאות ונכנס בסכנה כמו פינחס במעשה זמרי, וזה בא לקנא כבוד בית אביו".

טבעם של שמעון ולוי שוה (או לכל הפחות דומה), גם הפעולות שלהם הן שוות, אבל המחשבות והרצונות שלהם, המניעים והמטרות שלהם, שונים בתכלית. ועם כל זה גינה יעקב את שניהם, אם כי מתוך הבחנה ברורה בין השנים :

"על כן פירש יעקב גם הוא: 'בסֹדם' – בשעה שעומדים בסוד ה' לקנא על כבודו, ואע"ג שבזה לא היה יעקב אבינו אומר אל תחד כבודי, דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם, אבל מכל מקום 'אל תבא נפשי' באופן כזה; וכדאיתא בתענית (דף ד, א) 'האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דרתחא ביה כו', אפילו הכי מיבעי למילף נפשיה בניחותא, שנאמר: 'והסר כעס מלבך'. שעל ידי כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין, ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו.

'ובקהלם' – בשעה שנקהלים על דבר הרשות לקנא על כבוד - וזהו איסור גמור להכנס בסכנה בשביל זה ונקרא קהל מרעים – 'אל תחד כבודי'. זה אין כבוד לפנַי כלל להיות מתאחד עמהם".

ודאי שיעקב אינו רוצה להיות שותף "בשעה שנקהלים על דבר הרשות לקנא על כבוד", אבל גם "בשעה שעומדים בסוד ה' לקנא על כבודו" הוא אינו רוצה תמיד להיות שותף, תלוי בנסיבות שבהן נעשות הפעולות, כיון שאף על פי שהמעשים נעשים ממניעים נשגבים הם מצריכים זהירות רבה – "על ידי כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין, ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו".   

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר