פרשת וישב: וַיְמָאֵן

(ז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:

(ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:

(ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:

(פרק לט)

יוסף ממאן להיענות לפיתוייה של אשת פוטיפר, ואף מסביר לה את טעם המיאון: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ". לאור זאת, אומר יוסף, היענות לךְ היא רעה גדולה וחטא לאלוקים.

אכן השם משמואל מציין שכאשר קוראים את פסוק ח בטעמי המקרא, יש הפרדה בולטת בין תיבת "וַיְמָאֵן" לבין הסבריו של יוסף, כיון שתיבה זו מוטעמת בשני טעמים: שלשלת ופסיק. טעם להפסקה בולטת זו מבאר השם משמואל:

וימאן ויאמר אל אשת אדוניו וגו'. תיבת "וימאן" היא בשלשלת ובפסיק כדי להפרידה מן התיבות "ויאמר אל אשת אדוניו", וזה להורות שמיאן לא מצד הטענות אלא שמיאן בפשיטות בלי שום טעם ובלי שום התחכמות, והא שהציע לפניה טענות לא היה צריך לזה אלא להרגיע אותה.

ההפסקה הבולטת בקריאת פסוק ח מלמדת שיוסף מיאן להצעותיה של אשת פוטיפר "בפשיטות בלי שום טעם ובלי שום התחכמות". יוסף פשוט מיאן, וזהו. ההסבר שלאחר מכן לא נועד להצדיק את עצמו אלא "להרגיע אותה". יוסף לא מיאן בגלל ההסבר ההגיוני שהסביר, אלא מיאן כי היה ברור לו מיד שזהו מעשה רע שאסור לו לעשותו.

התנהגות זו של יוסף יש בה לקח לדורות:

וזה לימוד גדול לכל איש ואיש בהגיע שום מעשה אשר בלתי ראוי תחת ידו לא ידחה הדבר בטענות שכליות, שהשכל איננו בהיר ומאיר תמיד לנגד עיניו והרי השוחד יעור, ואין לך שוחד גדול מיצר הרע שהוא מחליק הדבר בעיניו ועושה מעבירה מצוה, וכמו שאמרנו כמה פעמים שזה רמזו בש"ס (חולין צ"א.) כתלמיד חכם נדמה לו, והרי ביוסף היא ראתה באיצטרלוגין שלה ומסתמא גם יוסף ראה, והיצר הרע בודאי הראה לו לעשות מעבירה מצוה. ואם המיאון היה על ידי טענות שכליות היה מקום ליצר הרע למשכו ברשתו, אבל המיאון היה מצד עצם נפשו בלי שום טענות והתחכמות. וזה לימוד לדורות.

אילו היה יוסף שוקל את הדברים מבחינה שכלית בודאי היה מוצא סיבות טובות להיענות להצעותיה של אשת פוטיפר. ולא רק שהיה מוצא סיבות טובות אלא היה יכול אפילו להסביר לעצמו שהמעשה הזה הוא מצוה.

השם משמואל אף מציע כיוון מחשבה אפשרי להפוך את מעשה העבירה למצוה: בתחילת ביאורו לפרק לט מובא ברש"י טעם לסמיכות שבין מעשה יהודה ותמר לבין מעשה יוסף ואשת פוטיפר: "לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה". כוונתה של אשת פוטיפר, על פי הדברים הללו, היתה "לשם שמים" לאור מה "שראתה באצטרולוגין שלה", אלא שטעתה במעט שהרי בסופו של דבר העמיד יוסף בנים אבל מבתה אסנת, ונמצאו בניו נכדיה של אשת פוטיפר. טעות קטנה.

אומר השם משמואל "מסתמא גם יוסף ראה" מה שראתה היא, ואילו היה שוקל את הדברים מבחינה שכלית מסתבר שהיה מוצא הצדקה להיענות להצעה, ואף מחשיב זאת כמצוה. אילו היה מתחיל לחשוב יותר מדי בוודאי היה יוסף מוצא עוזר נאמן שהיה מסייע לו להצדיק את המעשה – יצר הרע. על האיש שנאבק ביעקב בלילה במעבר יבוק אמרו חכמים (חולין צא, א): "כתלמיד חכם נדמה לו". השם משמואל מבאר שזהו רמז ליצר הרע הנדמה לאדם כתלמיד חכם, ומרוב פלפולים וטענות לכאן ולכאן הוא מושך את האדם ברשתו.

יוסף לא נמשך ברשתו של יצר הרע כיון שמיאן "מצד עצם נפשו בלי שום טענות והתחכמות". זהו הלימוד לדורות: לא לדחות מעשה רע בטענות שכליות, שעלולות בסופו של דבר בסיועו של יצר הרע להפוך עבירה אפילו למצוה; אלא פשוט למאן.

לדעת השם משמואל מידה זו של יוסף הונחלה לכל ישראל, והיא שהועילה לישראל בנצחונם על היוונים, שהרי לכאורה גם היוונים נטו לרוחניות, ואם כן מה יתרון לאלו על אלו? אלא שבכל זאת יש הבדל:               

ויש לומר עוד שיוסף הביא זו המידה בכל ישראל, כי כל ישראל נקראו בני יוסף, וכמו שאב מוריש טבעו לבניו כן הטביע יוסף דרכו בקודש לכל ישראל. והיא שעמדה לישראל בימי יוונים שהיו פילוסופים וגם הם מאסו בגשמיות, אבל היה זה על פי חקירה, ואין לזה קיום, כי אחר כל חכמתם וחקירתם נשארו מזוהמים, כידוע מענינם ומגזירותיהם שתבעל לטפסר תחילה [ראו: כתובות ג, ב], אבל ישראל הם מצד עצם נפשם מואסים ברע, על כן כוחם גדול מכוח היוונים ברוחניות וקמה אלומתי וגם נצבה.

היוונים היו "פילוסופים וגם הם מאסו בגשמיות", אלא שכל הגותם היתה על פי חקירה שכלית "ואין לזה קיום", ואכן מעשיהם הרעים הוכיחו "כי אחר כל חכמתם וחקירתם נשארו מזוהמים". לעומת זאת ישראל "מצד עצם נפשם מואסים ברע", ולכן כוחם ברוחניות גדול יותר ויש לו קיום.