על הצחוק | פרשת וירא

פרשות הצחוק האופפות את לידת יצחק וקריאת שמו, מכריחות את הקורא לחשוב על מושג ה'צחוק'. שרה צוחקת ישמעאל מצחק אברהם צוחק ויצחק כשגדל מצחק, והקורא תוהה ובוהה - האם הצחוק ראוי או מגונה? פסגת האנושיות או תהום מתהומותיה? | ד"ר משה מאיר לפרשת וירא

ד"ר משה מאיר 05/11/20 16:18 יח בחשון התשפא

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד? וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. [בראשית י"ז י"ז - י"ט].

וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ [י"ח י' - ט"ו]

וַתֹּאמֶר שָׂרָה: צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי [כ"א ו'].

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק [כ"א ט' - י'].

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ [כ"ו ח'].

הפעם ברצוני להתחיל את ההתבוננות מיצירה ספרותית, השופכת אור על שאלת הצחוק. אומברטו אקו היה איש איטלקי מלומד להפליא, יצר בתחומים שונים. אחד הרומנים המפורסמים שלו - שאף עובד לסרט - הוא 'שם הורד'. הספר מתאר מנזר במאה ה14, שמתחוללת בו סדרה של מעשי רצח. במהלך העלילה המפותלת מתברר שהמניע לאלימות הוא טקסט של אריסטו - פילוסוף שכתביו קודשו על ידי הכנסיה הנוצרית - שמורה על ערך הצחוק. הנזירים נאבקים במלחמת חורמה, כנגד הצחוק וההומור. הנה קטע אחד מהספר, המורה על האידיאה של הנזירות העומדת בסתירה לצחוק:

לא כל האמיתות נועדו לאוזניי כולם, ולא כל השקרים נחשפים על ידי נפש צדיק; והנזירים, בסופו של עניין, נמצאים בחדר הכתיבה של המנזר כדי להוציא לפועל משימות מדויקות, אשר דורשות קריאה של כרכים מסוימים ולא אחרים, ואל להם להתחיל לרדוף אחר כל דבר מתוך סקרנות בלתי נשלטת, אם בגלל חולשה אינטלקטואלית, או מחמת גאווה או עידודו של השטן.

לכל הטורים של ד"ר משה מאיר

זה קטע המסביר באופן כללי, מדוע אסור לחשוף את כל הסודות הטמונים בספרייה. אבל אפשר לדרוש אותו גם כמוסב במיוחד על הצחוק. הצחוק חושף פערים, תוקף מחברים רופפים, מצביע על האבסורד, על חוסר ההרמוניה, על הנלעג. לכן יש נטייה למערכות כוח בכלל ומערכות דת בפרט, לאסור על הצחוק. גם בעולם המוסר היהודי, יש נטייה לשלול את הצחוק. הנה מה שכותב רבי משה חיים לוצטו בספרו 'מסילת ישרים', על הצחוק כמפסיד את הזהירות:

אך [המפסיד] השני, הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להימלט ממנו. כי הנה השחוק - הוא מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה...

ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם - כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. [פרק ה'].

אבל, פרשתנו מציבה תמונה שונה. הצחוק מופיע כהתרחשות חזקה, היכולה להיות גם חיובית וגם שלילית. הכל מצחיק כאן. הולדת בן לאברהם ושרה הזקנים, מצחיקה. זה לא מתאים, זה לא אמור להיות כך. אבל בתוך הצחוק הזה, חבויות עוד אי התאמות. אברהם צוחק וריבונו של עולם מאשר את הצחוק שלו, אבל כששרה צוחקת - הוא כועס עליה. אין התאמה בתגובות. ישמעאל מצחק. מתנהג באופן לא מתאים למשפחת אברהם. חכמים תהו אם היתה זו עבודה זרה עם חגבים, או שפיכות דמים או גילוי עריות. יצחק מצחק - צחוק אירוטי עם רבקה. הגבולות דקים - מתי ראוי ומתי לא, הצחוק קיים כי מדובר בהתנהגות קצה, מעבר לחיי היום יום. אפשר לצחוק על זוג מתנה אהבים ברחוב העיר, אי אפשר לצחוק עם מי שקורה עיתון באותו המקום.

הצחוק הוא תגובה להתנהגות קצה, לפציעת הרגיל האפור והמשמים. אפשר לאסור עליו - כי הוא מסוכן, אפשר לקרוא לבן על שמו - כי הוא הנשגב. הצחוק הוא פסגת הילדיות, והחירות - כפי ששרה אלזה לסקר שילר:

 

את חרותי

איש ממני לא יטול.

 

אם בשולי הדרך אפול,

אמא יקרה,

 

בוא את ושאי אותי

בכנפך לרקיע.

אני יודעת כי ליבך דאב חרישית

על נדודי העריריים.

 

פעימת המשחק

של לב הילד שלי.

הצחוק והשחוק והמשחק והשמחה - הם בני משפחה. חריפים, עזים, מסוכנים צבעוניים וחיים... כל כך חיים. אשרי העם שאביו הוא 'יצחק', שלא מפחד מהשחוק והצחוק - למרות הסיכונים.

 

 

 

 

 

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר