חדשות כיפה

פרשת וילך: על הזקנה

סיפורו של משה, הוא מופת של התנהלות בהתאם לזמן, של יכולת ויתור על איכויות חיים מסוימות בכדי לאפשר לאחרות להזדקק

ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

כך פותחת פרשתנו:

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, וַה' אָמַר אֵלַי: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ, וִירִשְׁתָּם. יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.[1]

הפסוקים האלה מעוררים ארבע שאלות:

א.    מהיכן הלך משה?
ב.    להיכן הלך?
ג.    אם הוא הולך, מדוע הוא אומר שאיננו יכול עוד לצאת ולבוא, הרי יציאה וביאה בכלל הליכה הן?
ד.    כיצד אומר משה שהוא לא יכול עוד לצאת ולבוא, והרי פסוקי סיום התורה מעידים: 'וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'[2]?

ביחס לשאלה הראשונה והשניה, האבן עזרא מפרש שהלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא עומד למות. הרמב"ן מפרש שבתום דבריו שנכתבו בפרשת ניצבים, דברים שנאמרו במחנה לוויה אליו בא כל העם, הלך משה ממחנה לוויה למחנה ישראל להיפרד מהשבטים. הרש"ר הירש מוסיף נופך מוסרי אנושי וכותב:

לא הקהיל את העם אליו כדרך שנהג כל אימת שאמר לו דברים בשם ה', אלא "וילך": הוא הלך אל העם כדי להיפרד ממנו באותה פשטות, המאפיינת את האיש העניו מכל אדם.

ביחס לשאלות השלישית והרביעית: רש"י מפרש ש'לא אוכל לצאת ולבוא' איננה העדר יכולת פיזית, אלא אי יכולת מפאת האיסור של ריבונו של עולם המופיע בהמשך. אבן עזרא אומר כי 'לא אוכל לצאת ולבוא' מוסב על המלחמה, הדורשת כוחות גדולים במיוחד שלא היו כבר למשה. הרמב"ן כותב כי משה יכול היה לצאת ולבוא, ואמר זאת רק בכדי לנחם את העם, להמתיק את גלולת הפרידה. רש"ר הירש כותב כי 'לא כהתה...' היתה תוספת כוח מיוחדת שעמדה למשה מפאת פעילותו הציבורית, אבל עתה כשזו נאסרה עליו - חזרה אליו התשישות הטבעית של זקן בן מאה ועשרים. ברצוני להציע לכם כיוון נוסף ואחר.

'לצאת ולבוא' בהוראה הראשונה, הוא להעתיק את המקום במרחב מבפנים החוצה ולהיפך: 

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב, וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.[3]

 וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
וַיֹּאמֶר: הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.[4]

מכאן הורחב המושג ועבר הפשטה, עד להוראה חדשה: יציאת המנהיג למשימות של 'יחסי חוץ' ושיבתו למשימות של 'יחסי פנים':

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר:
יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה.
אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.[5]

משה הגיע לגיל מאה ועשרים, שלם מבחינה פיזית. לא כהתה עינו ולא נס לחו. ריבונו של עולם אסר עליו לעבור לארץ ישראל, אבל מחוצה לה הוא יכול היה להמשיך ולהנהיג את העם. אלא שהוא הרגיש כי הוא לא יכול עוד לצאת ולבוא, מבחינה רגשית הוא נכנס לתקופת התכנסות. זאת זקנה מלאה, לא של חולי, אלא של מודעות והבנה כי עת לכל.

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
...
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים...[6]

המשורר הפולני צ'סלב מילוש, הפליא לתאר את התובנה הזאת:

ליום הולדתי ה88

עיר צפופה של מעברים מפולשים, כיכרות
צרות, קשתות,
יורדת בטרסות אל מפרץ.

ואני, התולה מבט ממושך ביופי הצעיר,
הגופני ובן החלוף,
בתנועת המחול שלו בין אבנים עתיקות.

צבע השמלות כצו אופנת הקיץ,
נקישת נעל קלה מרצפת בת מאות שנים,
משמחים אותי כפולחן ההישנות שלהם.

מכבר הותרתי מאחור
ביקורים בקתדרלות ובצריחים מבוצרים.
הנני כמי שרואה ואינו בר חלוף,
רוח נישאת חרף השיבה ומחלות הזקנה.

 ניצול, כי פליאת תמיד אלוהית עמו.[7] 

בניגוד למשה, למילוש יש 'שיבה ומחלות זקנה'. אך כמשה, הוא הגיע לזמן שבו הותיר מאחור ביקורים - לצאת ולבוא. עינו לא כהתה, והוא כמי שרואה ואינו בר חלוף. הוא הגיע לזיקוק המבט, 'לא כהתה עינו', לכך שהוא לא נתון לתהפוכות הזמן, איננו בר חלוף. במצב שכזה הוא ניצול מהזמן, והפליאה האלוהית על המראות איתו.

סיפורו של משה, הוא מופת של התנהלות בהתאם לזמן, של יכולת ויתור על איכויות חיים מסוימות בכדי לאפשר לאחרות להזדקק. התורה הזאת מתאימה גם לאנשים צעירים יותר. בניגוד לרוח הזמן העכשווית המנסה לכפות את הרצוי על המצוי, משה מלמד אותנו להיות קשובים למציאות, ולהתאים עצמנו אליה. 

 

 

 

[1] דברים ל"א א' - ג'

[2] דברים ל"ד ז'.

[3] בראשית ח' ז'.

[4] שמות ד' ו' - ז'.

[5] במדבר כ"ז ט"ו - י"ז.

[6] קהלת ג'.

[7] ב'אור יום', עמ' 306 בתרגום העברי.

13.09.2018

1. "וילך" -להגיד שהלך על רגליו והלך לבד בדידותו (משה אהרון)

בס"ד
משאמר "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"
כסבור הייתי שנשללה ממנו אפילו
ההליכה ממש.
והוא על "כסא גלגלים".
לפיכך הקדים הכתוב כי לא רק שהלך
אלא שהלךגם הרבה.
אל כל אחד מישראל.
לדבר עמו באופן אישי.
דבר נוסף משה כה נעצב ומאד
עד שביקשה התורה לבטא בדידותו
בהדגשת הליכתו לבד
וילך משה ולא הלך
איש עמו.

דווח על תגובה לא ראויה
15.09.2018

2. הליכה עצובה של פרידה (משה אהרון)

כשמשה הלך להיפרד

בס"ד.

הרבה הליכות

הלך משה במדבר

וקשה ועצובה מכולן

אותה האחרונה

של פרשת "וילך".

כמשה הלך לבד

אל כל אחד ואחד מישראל

לחבק וללחוש באוזנו

מילה טובה

ולחזור על ההבטחה

כי לא לשווא היה

כל המסע במדבר

וכי ההבטחה

לירושת הארץ

תקויים גם תקויים

גם בהיעדרו שלו

לאמור:

"יהושע הוא

העובר לפניך"

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ליברמן בישיבת הסיעה צילום: כיפה

לפיד: "הממשלה הזו צריכה ללכת הביתה". ליברמן: "הפקרות בטחונית"

קרא עוד