הפעולות שעושה יעקב בטרם מותו נחלקות לשלוש: הראשונה שבהן היא הדאגה לקבורתו בארץ. השניה היא הברכה לבני יוסף הכוללת הזדמנות להשיח עם יוסף על אודות מות רחל אמו וקבורתה. ולבסוף, פנייה לכל אחד מן הבנים במעין שילוב של צוואה אישית, הצבת יעדים וברכה.
בעזרת ההתבוננות על מעשי יעקב אלה, ניתן להתבונן על משמעות המוות מנקודת מבטם של החיים. אנו רגילים לעסוק במוות מנקודת מבטם של המתים - הזדמנות לקבלת שכר ועונש, עולם הבא, גלגול נשמות, תחיית המתים וכדומה. אך כאן, ברגעי המעבר, יש גם הזדמנות להבחין ביחס המיוחד שיש למוות ולמתים בעיני אלו החיים עדיין, להתבונן במקומם של המתים בתוך החיים עצמם.
הזדמנות לדיון בנושא המוות בעיניהם של החיים מספקת המשנה במסכת שבת, העוסקת בכיבוי הנר בשבת במצבים שונים (מצבי סכנה, טעמי חסכון בחומרי הבעירה וכדומה). בגמרא הדנה במשנה זו (שבת ל, א) מובאת אגדה ארוכה ויפה, המדברת על הקשר הרעיוני שבין נר לנשמה "נר ה' נשמת אדם", ועל המשמעות הסימבולית של כיבוי הנר, כמוות - ליקוי מאורות והחשכת המסך.
שלושה פסוקים משמשים את האגדה לתיאור היחס לחיים ולמתים:
"ושבח אני את המתים שכבר מתו" (קהלת) הוא פסוק שממנו משתמע שיש שבח במיתה יותר מבחיים. מנגד, מביאה הגמרא שני פסוקים המצביעים דווקא על יתרון החיים על פני המתים:
"לא המתים יהללו יה" (תהילים) ו"כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת). שלושת הפסוקים הללו אינם סותרים אלא משלימים זה את זה ויחד יוצרים את התמונה המורכבת.
מן הפסוק "לא המתים יהללו יה" אנו לומדים כי הפיכת החיים לשיר הלל לה' היא ערך מוסף של החיים על פני המתים, שכן האחרונים מושתקים, ואינם יכולים לקדש שם שמים לאחר מותם. עולם העשייה מזמן אפשרות לברך ולהודות, ללמוד תורה ולמלא בתוכן חיובי ובמשמעות את החיים. ואילו "במתים חופשי", בקבר אפשר לנוח, המוות הוא פרידה מעולם של עשייה.
מן הפסוק "ושבח אני את המתים שכבר מתו" ניתן להסיק על היתרונות שיש בהיות מת. והגמרא מתארת אותם אחד לאחד:
בדרשה הראשונה הדרשן אינו נענה לציפיה למצוא יתרון במתים מעצם היותם מתים. אלא מתאר בדרך חיובית את נוכחותם וחשיבותם של המתים. שמא הוא מנסה לתאר את החוויה הקיומית שלנו, שהורינו והורי הורינו שנפטרו עדיין מגוננים עלינו. וכך מציין הדרשן שהמתים במותם הם משענת ובסיס לזכות האבות של צאצאיהם. החיים אינם יכולים להשלות את עצמם שהם אוחזים במושכות בעצמם. מעשיהם מושתתים על יסודות עמוקים ותוקפם ובטחונם בא מכח אלו שכבר אינם. משמעות הדבר היא שאדם שאין לו שורשים עמוקים ואין לו עוגנים במסורת הוא אדם שיכולת העמידה שלו מול פני ה' היא דלה יותר. כי החיים תלויים במתים, וכפי שמספרת הבדיחה הידועה על המשותף לתפוחי אדמה וייחוס: "החלק הטוב קבור באדמה".
בשניה, הדרשן מתייחס לנקודת אחרת: ההתקבלות. דבריו של משה רבינו, שכבר מת, מקובלים יותר מכל תקנה וחוק שיותקנו. דורות אחרי מותו חוקות משה עדיין ממשיכות להתקיים ותוקפן רק מתחזק. העיקרון הוא שדבריו של אדם בחייו מתקבלים באהדה והבנה פחותים. הרעיונות המושמעים מפיו יש להם "גוף", יש להם הקשר מסוים, הם נאמרים כחלק מאג'נדה, ובתוך פוליטיקה חברתית, גישה ומדיניות מסוימים. אולם, כשהאדם האומר אותם הולך לעולמו, מה שנותר אחריו הוא הדברים עצמם, הרעיון בגולמיותו, המופשט ממה שספח אליו הרעיון המולבש בגוף. הרעיון הוא נצחי. נצחיותו מתגלה אחרי מות אומרו. וזהו היתרון של המתים על החיים, שדבריהם מקובלים יותר מושמעים יותר והגושפנקא שלהם חזקה וחריפה יותר.
ובשלישית, הדרשן – הוא יכולת המחילה. האגדה שבגמרא מביאה את סיפורו של דוד, שבחייו היה נתון במחלוקת גדולה סביב סיפורו האישי וחטא בת שבע. לאחר מותו ניתנה ההזדמנות לטיהור שמו, לקבלת מורשתו השלימה הגדולה וגוברת על כשלונותיו.
לצורך ביאור הפסוק "כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת", המורה על יתרון החיים, מביאה הגמרא את סיפור מותו של דוד המלך. דוד יודע שימות בשבת והוא נתון במלחמת הישרדות. בכל שבת ושבת הוא לומד תורה ללא הפוגה ובכך דוחה את מותו. בסופו של דבר, בבוא העת, מלאך המוות נעזר בתחבולה, משמיע רעש ודוד המלך מוסח מלימודו ומת.
כעת, משגוויתו של דוד מוטלת בשמש בחוץ, ביום השבת, בנו שלמה חרד לכבודו ולשלמות גופו ומבקש מחכמי בית המדרש הוראות כיצד לפעול: "כלבים של בית אבא רעבים ואבא מת ומוטל בחמה" הוא מתאר ושואל. ההוראה שהוא מקבל היא להאכיל את הכלבים באחת הנבלות, ואילו את דוד אביו מתירים לו לטלטל כשעל גופתו, כיכר או תינוק. הנה, הכלבים הרעבים החיים יכולים לקבל את מזונם ללא הצדקה הלכתית עקיפה, ואילו דוד המלך, האריה הגדול, הופך להיות מגש ללחם על מנת שיוכלו לטלטלו למקום מבטחים. בצורה זו, ללא רחמים, מתארת האגדה כיצד המוות הופך את האדם לחפץ. דוד המלך איננו עוד שחקן הפועל על מגרשם של החיים אלא נדחק לאחורי הבמה. נוכחותו דוממת, אמנם יש לה חשיבות מסוימת עבור החיים אבל השרביט כבר אינו בידה אלא בידיהם של החיים, על פי מעלתם.
כשיעקב מתכונן למותו הוא מניח במרכז את המשמעות הזו האחרונה, של הנזקק והנצרך, את המעבר מגברא לחפצא. המעבר אל הרקע של החיים. בסגירת המעגל מול יוסף בנו הוא מנסה להשיג מחילה, להגיע לאיזון וקבלה. ואילו בברכותיו לבניו הוא מבין את חידלונו של המת. הוא מבין היטב את הפרידה שלו מעולם העשייה וחש את ההתרוקנות שבמיתה. בה בעת הוא מבין שמעמדו ומקומו כמי שהוא אבן יסוד וציון דרך לבניו רק מתעצמת. ברכותיו יתנו למעשי החיים משמעות עמוקה של שליחות מכוחם של שורשים עמוקים. ודבריו שלו יישמעו באוזניהם אחרי מותו, כאשר יבואו לבקש להם עצה ודרך במבוך ההנהגה הציבורית והחיים האישיים, אולי יותר משהיו בחייו. מורשתו של יעקב תלווה אותם ותחזק אותם גם בנפתולי החיים שיעקב כבר לא יהיה חלק מהם.