(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:
(פרק ד)
הרב יעקב צבי מקלנבורג בפירושו "הכתב והקבלה" מעיר שהשימוש בלשון "אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם" הוא חריג לעומת השימוש המקובל בדרך כלל: "אנכי מצוה אתכם" (כמו למשל בפסוק ב), "אנכי דובר באזניכם" (ה, א), "אנכי נותן לפניכם" (יא, כו; לב). "וזה, כי בלשון 'מצוה', 'דובר', 'נותן', אין במשמעותן רק (=אלא) הדברים כמשמען, שהודיע משה לישראל את החקים והמשפטים כמו שהם כתובים לפנינו בתורה". לעומת זאת בלשון 'מלמד' "יורה בזה ליסוד הגדול הנצרך לדת ישראל".
מהו יסוד גדול זה שיש במילה 'מלמד'? כותב "הכתב והקבלה":
"הוסיף כאן לומר "אנכי מלמד אתכם" להורות כי לימד משה לישראל את המכוון האמתי שבכל חק ומשפט, וביאר להם הפירוש הברור והנכון בהם, והיא התורה שבעל פה המקובלת בידינו מרבותינו התנאים והאמוראים חכמי הקבלה מדור דור עד משה רבנו".
'לצוות', 'לדבר' או 'לתת' מצוות מתפרש, לדעת "הכתב והקבלה", בנוגע למילים הכתובות של התורה, אבל 'ללמד' מצוות מתפרש בנוגע למשמעות האמיתית של המצוות, "הפירוש הברור והנכון בהם", התורה שבעל פה.
"הכתב והקבלה" ממשיך ומבאר את חשיבות התורה שבעל פה:
"כי הדבר הנכתב יסבול פירושים שונים ואפשר שיובן בו הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה בו הבנה הֵפֶך דעת נותן התורה יתעלה, לכן כדי להשמר מרשת הטעות ללכת עקלקלות בהבנת המקראות המדברות ממצות ה', ולהבין בם הֵפֶך דעת העליון יתעלה, באה מסורת התורה שבעל פה לעשות בה סייג וגדר לתורה שבכתב, בל יבאו החכמים בעיניהם לפרוץ סייג וגדר בזה, ולפרש מדעתם החלושה כוונה אחרת במצות התורה".
התורה שבכתב כשלעצמה יכולה להתפרש באופנים שונים ואף באופן הפוך לדעת נותן התורה. לכן התורה שבכתב זקוקה לתורה שבעל פה כדי להיות מובנת באופן המתאים לדעת נותן התורה.
להבנה הנכונה של התורה יש כמובן משמעות לעניין הקיום של המצוות, אבל יש לה גם משמעות רוחנית. ממשיך "הכתב והקבלה":
"כי אמנם נדע כי הגיון התורה שבכתב בצירוף התורה שבעל פה הנודעת לנו בנבואה מאבי הנביאים עד הדור האחרון, הן הנה לבדנה גורמים לעוסק בהם הדבקות האלהי, ומאצילים על אוהביהם רוח אלהים וכל הצלחות הנפשיות העליונות, כי התורה שבעל פה ממרום באה אלינו על ידי נבואה, ועד מרום תנשא הדבק בה והמתאחד עמה".
דבקות בה' וכל ההצלחות הנפשיות תלויות בצירוף התורה שבעל פה לתורה שבכתב. לא רק התורה שבכתב באה אלינו ממרום אלא גם התורה שבעל פה "ממרום באה אלינו על ידי נבואה", וההשפעה הרוחנית שלה היא עצומה – "עד מרום תנשא הדבק בה והמתאחד עמה".
נושא זה של חשיבות התורה שבעל פה הוא מן היסודות המרכזיים של פירוש "הכתב והקבלה". נעתיק מעט מדבריו בהקדמתו לפירוש התורה בנוגע לחשיבות צירוף "הכתב" (התורה שבכתב) ו"הקבלה" (התורה שבעל פה):
"כִּי הַכְּתָב עִם הַקַּבָּלָה, כַּבָּשָׂר עִם הַנֶּפֶשׁ; אֵלֶּה נִרְאִים, וְאֵלֶּה מִסְתַּתְּרִים, אֵלֶּה גוּשֵׁי עָפָר, חוֹלְפִים וּמֵתִים, וְאֵלֶּה נוֹפְחִים בָּהֶם רוּחַ חַיִּים; כַּבְּרִית הַכְּרוּתָה לְכָל נִבְרָא. בְּחֶבְרַת הַנֶּעְלָם, חַי הַנִּרְאֶה, וּבְהֶעְדָרוֹ, הֵם גּוּלְמִים מֵתִים. וְאֵלֶּה הַנִּרְאִים וְהַנִּסְתָּרִים, אֲחוּזִים יַחַד וַאֲגוּדִים... וְהַמַּפְרִיד בֵּין הַדְּבֵקִים, אֶל הַנִּרְאֶה יָשִׂים עַיִן, וּבַסֵּתֶר, פָּנִים לֹא יָשִׂים, אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ; כִּי מַה לּוֹ לַבָּשָׂר אִם רוּחַ חַיִּים אֵין בְּקִרְבּוֹ! וּמַה לוֹ לְגוּף הַכְּתַב בְּלֹא נִשְׁמַת הַקַּבָּלָה!"
התורה שבכתב נראית, והתורה שבעל פה מסתתרת. התורה שבכתב היא כמו גוש עפר, והתורה שבעל פה נופחת בו רוח חיים. התורה שבעל פה היא הנותנת חיים לתורה שבכתב, ובלעדיה אין לאדם מאומה.
זוהי הכוונה בשימוש בלשון "אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם" ולשונות דומות בהמשך פרק ד כפי שמסכם "הכתב והקבלה":
"הנה על היסוד הגדול הזה אשר עליו נבנה דת כל בית ישראל בא להורות במה שאמר כאן החקים והמשפטים "אשר אנכי מלמד אתכם", ועל כוונה זו אמר (בפסוק ה) "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי", וכן אמר (בפסוק יד) "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים", מדהזכיר לשון 'למד' יורה על התורה שבעל פה".