על הדעת | פרשת ואתחנן

פרשת השבוע עוסקת, בין השאר, בערי המקלט. מי יכול להשתמש בעיר מקלט? ומה הקשר לעץ הדעת שבספר בראשית? | ד"ר משה מאיר על פרשת ואתחנן

ד"ר משה מאיר
ח באב התשפ
,
29 ביולי, 2020 15:53
פרשת השבוע

פרשת השבועצילום: shutterstock

ספר דברים, הוא ספר הסיום של המקרא. יש בו 'דברים', סיכומי התורה ותובנות משה לפני פרידתו. יש בו מעשים, מימוש חוקים שנחקקו קודם לכן. לקבוצת המעשים, שייכת הבדלת ערי המקלט בעבר הירדן. למרות שמשה לא עובר את הירדן, כאן הוא יכול לבצע את החוק שנחקק קודם לכן:

אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. [ד' מ"א]

זאת רק חצי מלאכה, היא תושלם עם הבדלת עוד שלוש ערים בעבר המערבי של הירדן. רש"י מעצים את החלקיות:

'אז יבדיל' - נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה: מצווה שאפשר לקיימה אקיימנה.

אלא שהמתבונן רואה, משה לא רק מממש צו נתון. הוא מעצב אותו מחדש, משנה את אופיו. מי הוא האיש שיכול להיעזר בערים אלה כערי מקלט? בספר במדבר במופע המרכזי של חוק ערי המקלט הוא מוגדר כך. שימו נא לבכם, ריבוי ההגדרות וההגדרות בדרך השלילה, מורים על קושי בהגדרה:

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט, לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.

וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת, רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ.

וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת, רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ.

אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת, רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ.

...

וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ, אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת: 

אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת, מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ, הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ.

וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפו,ֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה.

אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת, וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ. [במדבר ל"ה ט"ו - כ"ג]

העיר מיועדת לרוצח ב'שגגה'. מהי 'שגגה'? מהו רצח שלא בשגגה שאת המבצעו אין עיר המקלט קולטת?

יש כאן הגדרות המתארות את מצב התודעה: 'שנאה' 'איבה' 'צדיה' - אם אלה קיימות, אין כאן שגגה. אם אינן קיימות, הרי זו שגגה. 

יש מעשים המלמדים מה היא התודעה הגלומה בהם: הכאה בכלי ברזל, באבן יד או בכלי עץ - מורות שלא היתה שגגה. פתאומיות, השלכה, מורות שהיתה שגגה. 

לעומת ההגדרות הללו, משה בפרשת ואתחנן ממשיג אחרת: 

לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, 

וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם 

וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל 

וָחָי.

שני שינויים משמעותיים כאן, ביחס לפרשת ערי המקלט בספר במדבר. השינוי הראשון: במקום כל סבך ההגדרות של 'שגגה', מופיעה הגדרה פשוטה וחדה כתער: 'בבלי דעת'. זהו חלק משינוי שמתחולל בספר דברים, המעלה ומבליט את ערך החכמה. כך מנמק משה את הקריאה להישמע לכל מערכת החוקים:

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם 

כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים 

אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ 

רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן 

הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

האדם הוא האדם החכם, פעולה שלו בבלי דעת איננה פעולה אנושית. מכיוון שכך, היא לא נושאת את האחריות, ואין מקום להענישו כרוצח. 

השינוי השני שמחולל משה בניסוח מחדש של חוק ערי המקלט, הוא בהגדרת התכלית של העיר. בספר במדבר התכלית היא היות מקום לנוס, היא ההצלה של ההורג בשוגג מיד נוקם הדם. כאן מנסח משה את התכלית: 'וָחָי'.

הצירוף של 'דעת' ו'חיים' מעורר בקוראי המקרא את הזיכרון מהאירוע המכונן של האנושות כפי שתואר בפרקי הפתיחה של ספר בראשית:

וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן 

וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.    [בראשית ב' ט']

אמנם נאסר על האדם לאכול מעץ הדעת, אך למעשה הסיפור הגדול הגלום בכתבי הקודש, הוא ההצטרפות שבין חיים ובין דעת. יש דעת רעה, אחד ממופעיה הוא במזיד להרוג את חברו. אך כשאין דעת רעה, יש חיים. 

סוקרטס, אבי הדעת הפילוסופית מעיד על עצמו:

...כי בכל פעם שסתרתי מישהו סברו הצופים מן הצד שאני עצמי חכם באותם נושאים. אבל, רבותי, ייתכן שהאל לבדו חכם באמת, ושהוא מתכוון לומר לנו באמצעות האוראקל שחכמת אנוש היא כאין וכאפס. כשהוא אומר 'סוקרטס' הוא כנראה משתמש בשמי רק כדוגמה, כאילו אמר: 'החכם ביותר ביניכם, בני אדם, הוא מי שכמו סוקרטס הבין כי מבחינת החוכמה אין הוא שווה מאומה. [אפולוגיה]

סוקטרס לא נותר מתוך תודעת העדר החכמה בעמדה פסיבית וסטטית. להפך, הוא נמצא במסע מתמיד בחתירה אחר האמת. הוא לא מגיע, הוא מסיים את שיחותיו בערפל, אבל הוא לא מפסיק את החיפוש. 

אדם שחי חיי דעת ותבונה, נמצא תמיד בעבודה. הוא מתבונן בעולם, ומתבונן בעצמו. הוא מזהה איבה ושנאה, ומחפש דרכים לכבוש אותן. הוא אדם שלא ירצח לא בגלל שאין בו כעס ושנאה, אלא למרות שהם מצויים בו. לעיתים גם איש הדעת מופתע, דבר קורא לו, חפץ נשמט, 'בבלי דעת'. זהו מצב פתולוגי, הפעולה הזאת איננה קשורה לאישיותו. כאן מופעלת הפרוצדורה של עיר המקלט, כאן ניתנת לו האפשרות לברוח מרגשות הנקם הסוערים שאינם עושים הבחנות מעין אלה. התבוננו נא בשיר של טוביה ריבנר:

חלום ביעותים

הם לכדו אותו.

הרעים לכדו אותו.

הרעים רוצים את לבו.

רוצים למכור את לבו.

ברח, אני מתחנן: ברח מהר, ברח, בוא, בוא אלי.

הוא בורח, הוא בורח מהר, הוא בא אלי.

הוא איננו בורח, הוא לא בא אלי.

 

אור-כמעט-אין-לחוש

מחלחל אל תוך חושך החדר.

כלב נובח, נוהה. 

קול רפרוף, 

האם אני ער?

האם באמת אני ער?

המרדף אחר ההורג בשגגה מתכסה בתחפושת של רדיפה אחר הצדק, אחר הדין. אבל למעשה יש בו רוע. יש בו רוע שהתרבות מצליחה למגר, עתה הוא מוצא מקום להתגדר בו. אל תתעו - 'נקמה' היא מחוז שבנפש הנשפך אל ים המעשה, מחוז רע שראוי להתגבר עליו. אני יודע שיש שיחלקו עלי, אף יורו כי הנקמה - על פי כתבי הקודש - היא ממידותיו של ריבונו של עולם. למרות זאת, אני חושב שזאת מידה רעה. יחד עם זאת, כשהיא מופיעה ביחס לנעשה בדעת - היא מסמנת את הרוע שברוצח, וברוע - חייבים להילחם - בגבולות המוסר והחוק. 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ההפגנה השבוע מול מעון ראש הממשלה צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

בעקבות ההפגנות בבלפור: תושבי רחביה מאיימים - נפסיק לשלם ארנונה

קרא עוד