(ט) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: (פרק ה)
הכתיב בתורה בפסוק ט הוא: "וּלְשֹׁמְרֵי מצותו", ואילו הקרי הוא: "וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". ההבדל הוא בין דיבור בגוף ראשון, כלומר שהקב"ה הוא המדבר, לבין דיבור בגוף שלישי, כלומר שמשה מדבר על ה' הנסתר.
הרש"ר הירש רואה משמעות גדולה בהבדל קטן זה. כך הוא כותב:
"הכתוב רומז ל'מצותיו', ואילו הקרי הוא 'מצותי'. על ידי כך נאמר לדור העובר עתה אל ההנהגה הנסתרת של ה', שהיא המצב הטבעי של כל עם: גם בזמן שה' לא יעמוד נכחך בהנהגתו הנגלית לעין, וגם בזמן שהוא יהיה נסתר מעיניך, תשוה אותו לנגדך תמיד, ובמצוותיו הוא יעמוד לנוכח פניך; תקיים את 'מצותיו' של האל הנסתר כאילו הן 'מצותי': מצוות האל המדבר העומד לנגד עיניך".
הבדל גדול יש בין אדם העומד נוכח פני המלך לבין אדם שהמלך אינו נכחו. אולם התורה אינה מעונינת שיהיה הבדל כזה ביחס לעמידתו של האדם נוכח פני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
עד הכניסה לארץ ישראל היו ישראל בהנהגה אלוקית נגלית לעין, שהוא מצב לא טבעי לעם. לאחר הכניסה לארץ יהיה המצב הטבעי שבו ההנהגה האלוקית נסתרת. האדם צריך לחוש בעת קיום המצוות שדבר לא השתנה: גם בעת ההנהגה הנסתרת הוא צריך לשוות את ה' לנגדו תמיד כאילו הוא עומד נכחו – "גם בזמן שה' לא יעמוד נכחך בהנהגתו הנגלית לעין, וגם בזמן שהוא יהיה נסתר מעיניך, תשוה אותו לנגדך תמיד, ובמצוותיו הוא יעמוד לנוכח פניך".
הרמז שהתורה רומזת לרעיון זה, לדעת הרש"ר הירש, הוא בהבדל כתיב וקרי. הכתיב מבטא את המציאות של ההשגחה הנסתרת (מצותו), והקרי מבטא את הרעיון שלמרות השגחת ה' הנסתרת תקיים את מצותיו כאילו הוא עומד לנגד עיניך (מצותי).