סגור

פרשת וארא: על ערלת שפתיים

האם 'ערל שפתיים' הוא 'כבד פה ולשון'?

ד"ר משה מאיר
כה בטבת התשפ
,
22 בינואר, 2020 13:52

צילום: shutterstock

בפתיחת פרשתנו, מופיעה תזכורת לשיחה בין משה ובין ריבונו של עולם:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
'בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.'
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר:
'הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?!'

                                                                                              [שמות ו' י' - י"ב]

זהו ציטוט משיחה עליה סופר כבר קודם לכן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה':
'בִּי אֲדֹנָי.
לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי
גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ
כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.'                                                              [שם ד' י']

האם 'ערל שפתיים' הוא 'כבד פה ולשון', או שיש כאן דגש אחר?

כבד פה ולשון, מורה על קושי פיזי בדיבור. הלשון הכבדה יוצרת כבדות בפה, ומכאן הקושי בדיבור. ה'ערל' בלשון התנ"כית הוא הסגור, זה שהמכסה לא הוסר מבקבוקו. כך יכולה הערלה לעבור מערלת הבשר לערלת הלב, ו... לערלת השפתיים. ומכאן פתוחה הדרך לפרשנות נוספת: לא קושי פיזי לדבר, אלא עיכוב שבנפש.

רש"י מורה כי 'ערל' הוא 'אטום'. המלבי"ם מורה 'שלא הציע דברים כראוי'. הרש"ר הירש כותב:  'יתירה משמעותו [של 'ערל שפתים'] על משמעות "כבד - פה וכבד לשון" דלעיל (ד, י); הלה אינו מציין אלא כבידות באיברי הדיבור; ואילו "ערל" הוא אדם שאינו שולט ביכולת הנתונה לו מצד הטבע ומצד גופו (השווה פי' בראשית יז, י). לאמור: אף אם אתגבר על כבידות הפה והלשון, עדיין יחסר לי למעשה כוח הדיבור; מילתי תקפא בתוך פי. ככל שאחפוץ לבשר לעם נשגבות, להלהיבם ולזקפם, לא אעצור כוח, וקצר כשרוני ולא אצליח - זאת נתנסיתי זה עתה.' הרמב"ן מורה כי 'ערלת השפתיים' של משה באה לידי ביטוי בכך 'שלא יכין לדבר אל ליבם דברים טובים, דברי ניחומים'.

מכל גווני הפירוש האלה, כך עולה בפני דמותו של משה. לשונו כבדה, הפה ממאן להיפתח אל הדיבור. הוא סגור ואטום. כאשר הוא מדבר, הוא לא מציע דברים כראוי, לא על פי חוקי הדקדוק, לא על פי כללי הרטוריקה. הוא לא כריזמטי, לא מלהיב את שומעיו ולא זוקף קומתם בכוח מילותיו. הוא לא אומר דברי ניחומים, דברים טובים. לכל תפקידי הדיבור האלה הוא זקוק לאהרון שיהיה נביאו. מה התרומה הסגולית שלו בדיבור?

מילתו היא מילה. מילה בסלע - גם מטבע, וגם אבן גדולה, ושתיקתו בשניים. הוא חוצב את המילים בקושי, אבל יש להן נוכחות. משקל. נפח. הוא לא תקשורתי ולא משווק את עצמו, אבל הוא איש אמת. נביאו אהרון יכול לנהוג בו מנהג 'כפטיש יפוצץ סלע', להפוך את הסלע למילים המצטרפות למשפטים, יפים, טובים, מעוררים לפעולה.

כמו משה, כך היה גם רבן גמליאל. איש חזון ששינה את פני היהדות כשהוביל את בית המדרש היוצר של החכמים. הוא זה שהורה - 'בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה', ובכך הפך את תפילת הלב התנ"כית לתפילה סדורה הכוללת את אבות הערכים המכוננים את חייו של אדם ההולך בדרך החכמים. הוא לא היה איש דברים, אולי היה ערל שפתיים. לכן שמעון הפקולי הוא זה שניסח את תפילת שמונה עשרה לפני רבן גמליאל ביבנה, ושמואל הקטן ניסח את הברכה התשע עשרה - ברכת המינים. וכשחלה בנו רבן גמליאל, שלח רבן גמליאל בקשה לרבי חנינא בן דוסא שיתפלל עליו. כי רבי חנינא בן דוסא היה איש של מילות תפילה, של מילים טובות. רבן גמליאל היה איש של סלעי מילים.

גבריאל גרסיה מרקס כתב ספר ביוגרפי - 'לחיות כדי לספר'. הוא פותח אותו בתיאור מסע עם אמו. אמא שלו אומרת לו שעליו ללמוד משפטים. הוא לא רוצה, הוא רוצה להיות סופר. האם אומרת: 'איך אני אספר דבר כזה לאבא?' הם עוברים מתחנה לתחנה, לא מוצאים פתרון לבעיה. לבסוף הם מגיעים אל רופא חכם:

הוא בחן אותי מלמעלה למטה.

'אני לא יודע איך אתה כותב, ' אמר לי, אבל אתה כבר מדבר כמו סופר.'

אמי הזדרזה להעמיד דברים על דיוקם: איש אינו מתנגד שאהיה סופר, ובלבד שאשלים קריירה אקדמית שתיתן לי בסיס איתן. הרופא לא התרשם, ודיבר על קריירה של סופר דווקא. גם הוא שאף להיות סופר, אבל הוריו, באותם נימוקים כשלה, אילצו אותו ללמוד רפואה אחרי שלא הצליחו לעשות ממנו איש צבא.

'ותראי אותי עכשיו' סיכם. 'אני רופא, ואני לא יודע כמה מהחולים שלי מתו כי ככה רצה אלוהים וכמה בגלל התרופות שלי.'

אמי הרגישה אבודה.

'הכי גרוע,' אמרה לו, 'זה שהוא הפסיק ללמוד משפטים אחרי כל הקורבנות שהקרבנו כדי לתמוך בו.'

אבל לדוקטור זה נראה דווקא כהוכחה ניצחת לייעוד גורלי: הכוח היחידי המסוגל למרוד בסמכותה של האהבה. ובייחוד הייעוד האמנותי, המסתורי מכולם, שמקדישים לו את כל החיים בלי לצפות לתמורה כלשהי.

'זה משהו שנמצא בתוכך ביום לידתך ואם בולמים אותו פוגעים פגיעה קשה בבריאות,' וחתם בחיוך מקסים של בונה חופשי חסר תקנה: 'כמו ייעוד של כמורה.'

הייתי המום מהאופן שהסביר מה שאני לא הצלחתי להסביר מעולם. גם אמי בוודאי הרגישה כך, שכן התבוננה בי זמן מה בשתיקה, והשלימה עם גורלה.

'מה תהיה הדרך הכי טובה להגיד את זה לאבא שלך?' שאלה אותי.

'בדיוק כמו ששמענו כרגע' אמרתי לה. [עמ' 38-39 בתרגום העברי]

גבריאל היה כבד פה, צריך היה את הרופא הנביא שיסביר אותו. יש לו ייעוד, להיות איש של מילים. מצבו של משה קשה יותר. יש לו ייעוד להיות איש של מילים, מנהיג ונביא. אבל, הוא ערל שפתיים. כנראה שיש כח טרום מילולי, כוחם של סלעי הלב, שהוא כוחה של 'שפת אמת' שתיכון לעד'.

22.01.2020

1. טיעון שלם ומשכנע הכולל את שני ה"איברים" הפנימי והחיצוני (משה אהרון עו"ד)

משה במבקש להניח בפני הקב"ה שלמות משלימה של שני טיעונים נפרדים
היוצרים בסך הכל אפס תועלת וורבלית.
שליח דיבור הכי גרוע שיש
המקרא הראשון נסוב על על כושר הדיבור והשיחה בכלל.
דהיינו הפוטנציאל האישי הפנימי שאינו קיים .
שהכבד פה וכבד לשון נסמך לטיעון הכללי "לא איש דברים אנוכי"
השני הוא האפקט או הנפקות החיצונית מצד השומעים.
שעם פוטנציאל הדיבור של כבד פה וכבד לשון.
הרושם המתקבל מצד החשופים לאותו דיבור .
הוא לא רק אפס .
אלא ההפך רושם שלילי שכביכול השפתיים
שהוא שווה ערך לרעל.
ועתה כל שנותר הוא להבחין בין כבד פה לכבד לשון
כבד פה הוא הקושי לארגן, לגבש ולהוציא רעיון כל שהוא מהפה.
כבד לשון הוא הכבדות ואי היעילות גם להגיב לתגובת השומע.
כלומר לא רק קושי בדיבור אלא קושי בלנהל דין ודברים......
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה.
והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

רחוב יפו בסגר צילום: נתי שוחט, פלאש 90

עיריית ירושלים: "העיר ירוקה, סגר אינו הפתרון"

קרא עוד