(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: (ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: (ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם: (פרק ז)
ההודעה על הקשיית לב פרעה, שנכתבה באופן מפורש קודם המכות, נרמזה למשה, לדעת רבינו בחיי, כבר בראשית ההתגלות אליו במעמד הסנה. משה ראה סנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל, ובזה רמז לו הקב"ה על יכולת עמידתו של פרעה כנגד המכות; כך כתב רבינו בחיי:
"ודע כי קושי הלב הזה כבר נרמז למשה בתחילת נבואתו בפרשת הסנה, הוא שכתוב (שמות ג, ב) "וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל", המשיל הכתוב ריבוי הצרות והמכות באש והמשיל את פרעה הרשע בקוץ שהוא הסנה, ונרמז לו למשה מזה מה שעתיד הקדוש ברוך הוא להקשות לבו של פרעה שלא ייכנע מפני המכות כשם שהסנה איננו אכל מפני האש, וזהו שאמר לו מתוך מראה זו של סנה: (שם, י) "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה", וכמו שכתבתי שם".
האש הבוערת מסמלת את ריבוי הצרות, והסנה הקוצני מסמל את פרעה הרשע. הסנה אמנם בוער באש אבל הוא איננו אוכל – כך פרעה יצליח להחזיק מעמד גם כנגד ריבוי המכות. כפי שציין רבינו בחיי את הביאור הזה למראה הסנה כתב כבר בפרשה הקודמת (באחד מפירושיו שם):
"או ירמוז לפרעה, כי כן הרשעים נמשלים לקוצים, הוא שכתוב: "וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם" (שמואל-ב כג, ו), והיה בוער באש המכות, וראוי שיכלה ואיננו אוכל, כי הקדוש ברוך הוא היה מעמידו במופת למען רבות מופתיו, וכעניין שכתוב "ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי" (שמות ט, טז), ופירוש זה נאות לפי עניין הפרשה, שהרי מתוך מראה הסנה נאמר לו "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (פסוק י)".
לפי פירוש זה, שאותו מבכר רבינו בחיי על פני הפירושים האחרים שכתב למראה הסנה, מתבאר המראה כפתיחה לשליחות אל פרעה ("וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה... "), שעתיד לבעור באש המכות "וראוי שיכלה" אבל הוא יצליח להחזיק מעמד.
אכן ליכולת העמידה של פרעה מסייע הקב"ה – "כי הקדוש ברוך הוא היה מעמידו במופת למען רבות מופתיו, וכענין שכתוב 'ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי' (שמות ט, טז)".
המטרה באופן כללי היא שפרעה יֵדע את ה'. כך כתב רבינו בחיי (בעקבות המדרש) על הפסוק "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (ז, יז) שבמכת הדם:
"בזאת תדע כי אני ה'. אתה אמרת (לעיל ה, ב) 'לא ידעתי את ה'', ואינך מכירני, אני אעשה שתכירני, וכן כתוב (שמות יד, יח) 'וידעו מצרים כי אני ה''".
פרעה העיד על עצמו שאינו מכיר את ה', והמכות הן סוג של "פגישת הכרות" עם ה'.
באופן יותר מפורט מסכם רבינו בחיי בביאורו למכת הברד מה בדיוק למד פרעה משבע המכות הראשונות שבפרשתנו; כך הוא כותב על הפסוק "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (ט, יד):
"בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. הודיעו בכלל דבריו ענין מציאות ה' יתברך וההשגחה והיכולת, כי הוא יתברך נמצא ומשגיח ויכול.
נמצא – הוא שהזכיר במכת הצפרדעים: (לעיל ח, ו) "למען תדע כי אין כה'" כלומר אין מציאות אחר בנמצאים כמציאותו.
משגיח – הוא שאמר במכת הערוב: (פסוק יח) "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" כלומר משגיח כמלך בתוך המדינה להיותו קרוב אל הקצוות.
יכול – הוא שהזכיר כאן במכת הברד: "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" כלומר שאין בעל יכולת כמוני.
והזכיר משה כן לפרעה, לפי שהיה פרעה כופר בשלשתן במציאותו והשגחתו ויכלתו".
פרעה לא היה צריך רק "פגישת הכרות" עם ה', פרעה היה צריך "שיעור באמונה". כיון שפרעה כפר במציאות ה' בהשגחתו וביכולתו, הוא היה צריך ללמוד ולדעת בשלושת תחומים אלו. במכת הצפרדעים פרעה למד על מציאותו של ה', במכת הערוב הוא למד על השגחתו של ה', ובמכת הברד הוא למד על יכולתו.
לכאורה פרעה אכן למד היטב, ואף הודה במכת הברד "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (ט, כז). אולם בהמשך מתברר שזה עדיין לא מספיק (כפי שמשה עצמו הבין היטב: "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים" – ט, ל). פרעה אמנם למד אבל הלימוד היה זמני ולא החזיק מעמד – "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו"; וכותב רבינו בחיי בעקבות המדרש:
"ויוסף לחטא. הרשעים כשיש להם צרה – נכנעים, וכשעברה – מיד מתגאים. וכן אתה מוצא בפרעה, כשבאה עליו הצרה נכנע והתודה ואמר "ה' הצדיק", אחר שעברה "ויוסף לחטוא". ומצינו שגאותן של רשעים סיבת השפלתן, שמתוך שנתגאה פרעה ואמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו וגו'", באתה לו השפלה בים סוף".
הרשעים אינם מצליחים להתגבר על גאוותם. גם כאשר הם נוכחים לדעת את מעמדם האמיתי בעולם בעת צרה, הם ממהרים לשכוח זאת כאשר באה להם הרווחה. וגאוותם של הרשעים היא סיבת השפלתן.
אבל מידת הצדיקים היא הפוכה – "אבל הצדיקים אינם מתגאים אלא משפילים עצמן ומתוך שפלותם באים לידי מעלה וכבוד, שכן אמר שלמה המלך ע"ה: (משלי כט, כג) "'גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד'".