בפרשת השבוע נאמר, שבמידה ועם ישראל ילכו בחוקות התורה, הגשמים ירדו בעיתם ועץ השדה יתן פריו. רש''י (כו, ג) הביא את דברי המדרש בתורת כהנים, שלא ייתכן לפרש 'שבחוקותי תלכו' הכוונה לשמירת המצוות, שהרי התורה ממשיכה ואומרת: 'ואת מצוותי תשמורו'. לכן הם פירשו, שהליכה בחוקות התורה הכוונה לעמל בתורה, שבזכותו הגשמים ירדו בעיתם:
''אם בחוקתי תלכו: יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקתי תלכו? שתהיו עמלים בתורה (ועיין בדף לפרשת חקת).''
כפי שעולה מהגמרא בתענית ובעוד מקומות, רק לעם ישראל יש את הקשר המיוחד בין מעשיהם לבין מצב הגשם והתבואה (לפחות בחלקו). לאומות העולם אין קשר זה, והגשם יורד או לא יורד על פי נתונים טבעיים בלבד. למרות שבארצות מסוימות יש כמות גדולה יותר של גשם בצורה טבעית, עדיף את היחס אל הקב''ה והתלות בו גם במחיר של מחסור בגשם, מאשר הרבה גשם ללא כל תלות.
בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מותר לגוי ללמוד תורה. במידה וכן, אלו חלקים מהתורה מותר לו ללמוד. כמו כן נעסוק בשאלה, מה דינו של גוי הבא להתגייר בעניין זה.
לימוד תורה לגוי
האם מותר לגוי ללמוד תורה? הגמרא במסכת סנהדרין (נט ע''א) כותבת, שגוי שלומד תורה כאילו גוזל את עם ישראל, מכיוון שהתורה היא מורשה לעם ישראל. מקשה הגמרא, אם יש בכך איסור, מדוע יש ברייתא האומרת, שגוי הלומד תורה נחשב ככהן גדול? מתרצת הגמרא, שהברייתא מדברת על גוי שלומד שבע מצוות בני נח, שהותרו לו בלימוד, ובלשון הגמרא:
''אמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה - לנו מורשה ולא להם. מיתיבי (= קושיה), היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, התם (= מדובר) בשבע מצות דידהו.''
חלק שני של האיסור, שנגזר מהאיסור מהגמרא במסכת סנהדרין, מופיע בגמרא במסכת חגיגה (יג ע''א). הגמרא כותבת, שאסור לישראל ללמד תורה לגוי. בטעם הדבר מנמקת הגמרא, שכתוב בפסוק 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי'. החוקים והמשפטים הם התורה והמצוות, והם מיועדים לישראל בלבד ולא לשאר הגויים, לכן אסור ללמדם תורה.
דאורייתא או דרבנן
לכאורה מכך שהגמרא הביאה פסוקים ללימוד ההלכה שאסור לגוי ללמוד תורה, משמע שמדובר באיסור דאורייתא, אך למעשה נחלקו בכך הפוסקים. מה הנפקא מינה בשאלה זו? הרי הגוי ממילא לא מקיים מצוות, אז מה זה משנה לו אם הוא עובר על איסור דאורייתא או דרבנן?! יכולות להיות ככל הנראה שתי נפקא מינות.
נפקא מינה ראשונה יכולה להיות בשאלה, מה דינו של ספק גוי. אם מדובר באיסור דאורייתא, אז יש להחמיר בו ככל ספק דאורייתא לחומרא ויהיה אסור לו ללמוד, אך אם מדובר בספק דרבנן אפשר להקל (עבודה זרה ז ע''א).
נפקא מינה נוספת יכולה להיות בשאלה, איזה איסור עובר יהודי המלמדו תורה. יש שיטות בראשונים שסוברות (עיין בדף לפרשת כי תבוא), שהמכשיל אדם באיסור דרבנן, עובר רק על איסור דרבנן של לפני עיוור, ואדם שעובר על איסור דרבנן לא נפסל לעדות (רק בחלק מהמקרים, ואכמ''ל). כך שאם יהודי ילמד גוי תורה, הוא לא ייפסל לעדות במידה והאיסור הוא רק מדרבנן:
א. התוספות (ב''ק לח ע''א ד''ה קראו) כתבו בפירוש, שיש איסור דאורייתא ללמד גוי תורה. משמע שהם הבינו, שהפסוקים שהגמרא מביאה ללימוד האיסור, אינם אסמכתא, אלא המקור ממנו למדים שאסור לגוי ללמוד תורה. בשיטתם הלכו גם רוב האחרונים, וביניהם הכנסת הגדולה (יו''ד רמו), השדי חמד (פאת השדה מערכת ג), והרב וואזנר (שבט הלוי ב, נט).
ב. שיטה חולקת מובאת ברמב''ם (מלכים י, ט), על פי פירושם של הכסף משנה והלחם משנה. הגמרא כותבת (סנהדרין שם), שגוי שלומד תורה חייב מיתה. הרמב''ם בהלכות מלכים פסק, שגוי שלומד תורה מלקים אותו, מענישים אותו, מודיעים לו שהוא חייב בעיקרון מיתה על כך שלמד תורה, אבל בפועל לא הורגים אותו.
מדוע לא הורגים אותו? הכסף משנה והלחם משנה ביארו, שזה בגלל שהאיסור הוא רק מדרבנן (הביאור קשה מאוד). לשיטתם כאשר הגמרא מביאה פסוקים ללמוד את האיסור לגוי ללמוד תורה, אין הכוונה שמשם לומדים את האיסור, אלא הפסוק הוא 'אסמכתא', דהיינו פסוק שחכמים הסמיכו עליו את דבריהם.
טעם הדבר
מדוע אסור לגוי ללמוד תורה? נחלקו בכך הפוסקים, ויש לדיון זה השלכה לשאלה מה מותר להם ללמוד.
א. המאירי (סנהדרין נט ע''א) נקט, שהחשש הוא שמא הגוי ילמד תורה, וכאשר יהודים יראו אדם היודע כל כך הרבה תורה, ולמרות זאת לא מקיים מצוות, הם יפסיקו לקיים מצוות בעקבותיו (כי הם לא ידעו שהוא גוי). דין מיוחד יש בשבע מצוות ובפרטיהן, שמותר לגוי ללמוד אותן אפילו שלא על מנת לקיים, מכיוון שאם הוא יודע רק אותן לא יטעו ללכת אחריו, ובלשונו:
''וכן אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עיקרי מצוותיה, אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ראוי להיענש, מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו, מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו. ומכל מקום, כל שהוא עוסק בשבע מצוות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם, אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם, מכבדין אותו ככהן גדול שאין חשש לטעות אחריו.''
עולה משיטת המאירי, שבעצם אין איסור עקרוני על הגוי ללמוד תורה, וכל החשש הוא שמא יטעו אחריו. במידה והוא ילמד למשל את מצוות שילוח הקן על מנת לקיימה, אז אין בכך בעיה, כי לא יבואו בעקבות כך לטעות שלא צריך לקיים את המצוות.
ב. גישה הפוכה מופיעה בזוהר (אחרי מות). בזוהר כתוב, שאסור לגוי (ובעצם לכל מי שלא נימול) ללמוד כלל תורה, אפילו לא אות אחת: ''וכל מי שאינו נימול ולומדים עמו אפילו אות קטנה מהתורה, כאילו מחריב העולם ומשקר בשמו של הקדוש ברוך הוא''
בטעם הדבר שאסור לגוי ללמוד תורה מנמק הזוהר, שמכיוון וברית המילה היא אות קודש, והתורה היא קודש קודשים (כי שמו של
הקב''ה עליה, 'קודשא בריך הוא ואורייתא חד הם'), רק מי שמושלם באות הקודש, יכול ללמוד את התורה שהיא קודש קודשים - ולא הגויים הערלים, ובפשטות גם יהודי שאחיו מתו מחמת המילה, שכפי שכותבת הגמרא לא מלים אותו.
עולה מדברי הזוהר, שיש איסור מהותי לגוי ללמוד תורה. בפשטות לפי שיטתו יהיה אסור לגוי לעסוק אפילו בשבע מצוות בני נח, שלא כדברי הגמרא במסכת סנהדרין. נראה שרוב הראשונים הלכו בדרך הזוהר, וכתבו שיש בעיה מהותית ללמד לגוי תורה (תוספות רי''ד ב''ק לח ועוד), אם כי הם חלקו עליו בפסיקה, שאסור לו ללמוד אפילו שבע מצוות בני נח (ועיין הערה[1]).
ג. גישה שלישית, עולה מהמהר''י אסאד (יהודה יעלה או''ח א, ד) והנצי''ב (משיב דבר ב, עז). הם טענו, שכל האיסור הוא רק ללמוד תורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב - מותר. אפשר להסביר את דבריהם על פי המדרש, שהתורה שבעל פה מסמלת יותר מהתורה שבכתב את הקישור של עם ישראל לתורה, מכיוון שהם שותפים לה, בונים אותה ומעצבים אותה, לכן דווקא אותה אסור לתת לגויים.
ראיה לדבריהם, הביאו מהגמרא במסכת סוטה (לב ע''א) שכותבת, שלפני שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, הם כתבו את התורה בשבעים לשון, כדי שכל גוי יוכל לקרוא את התורה, ולא יוכל לטעון אחר כך שלא למד תורה, בגלל שלא הייתה לו את האפשרות. מוכח, שגם גוי יכול ללמוד את התורה שבכתב (ואפשר לדחות את הראיה).
גוי שבא להתגייר
האם מותר לגוי שבא להתגייר ללמוד תורה? נחלקו בכך המהרש''א ורבי עקיבא איגר, ומחלוקתם תלויה בביאור הסיפור על הלל, המופיע בגמרא במסכת שבת (לא ע''א). הגמרא במסכת שבת מספרת, על גוי שבא להתגייר, כדי שיוכל ללבוש את בגדי הכהן הגדול. כאשר שמע שמאי מדוע הוא מבקש להתגייר - דחה אותו. לעומת זאת הלל קיבל אותו, וכך מספרת הגמרא:
''מעשה בנכרי שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד'. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול (ואז אלבש את הבגדים). בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גיירו.''
כיצד הסתיים הסיפור? הגמרא אומרת, שלאחר שקיבל הלל את הגר והוא החל ללמוד חומש, הוא גילה ש'הזר הקרב יומת', דהיינו שאדם שאינו כהן אסור לו לקחת חלק בעבודת הכהונה ובוודאי שאסור לו ללבוש את בגדי הכהונה. בעקבות אותו פסוק חזר בו הגר מרצונו ללבוש בגדי הכהן הגדול, ונהיה גר צדק.
המתגייר על מנת
כפי שמקשה המהרש''א במקום, מעשיו של הלל צריכים עיון. הרי הגמרא במסכת יבמות (כד ע''ב) פוסקת, שגר שמתגייר בשביל מטרה מסויימת, למשל כדי להתחתן עם מישהי, או בשביל פרנסה וכדומה, אסור לגיירו, ורק אם הוא מתגייר לשם שמים מקבלים אותו. אם כן, כיצד הלל הסכים לגייר את אותו הגר?! הרי ביקש להתגייר על מנת ללבוש בגדי הכהן הגדול!
א. תירוץ ראשון מופיע במהרש''א (שם). הוא כתב, שלא כפי שעולה מפשט הגמרא, הלל לא קודם כל גייר את אותו הגוי ורק אז נתן לו לקרוא בחומש, אלא להפך, הוא קודם כל קרא בחומש שהזר הקרב יומת, ורק לאחר מכן, כאשר הגוי הביע נכונות להתגייר שלא מתוך אינטרסים, קיבל אותו הלל.
כיצד לפי שיטתו, הלל נתן לגר ללמוד תורה? הרי כפי שראינו אסור לגוי ללמוד תורה! מתרץ המהרש''א, שכל האיסור לגוי ללמוד תורה זה בסתם, אבל במידה ובא להתגייר, מותר לו ללמוד תורה למרות שהוא עדיין גוי.
חיזוק לדבריו יש מדברי המאירי והרמב''ם. המאירי (סנהדרין נט ע''א) כתב, שמותר לגוי ללמוד תורה כדי: ''לדעת לבוא עד תכלית שלמות תורתנו עד שאם ימצאנה שלמה יחזור ויתגייר''. הרמב''ם בתשובה (סי' קמט) הרחיק לכת עוד יותר וכתב, שמותר ללמוד עם נוצרי תורה, כדי למשוך אותו לתורתנו, ומשמע שההיתר הוא אפילו אם הנוצרי לא בא להתגייר (ועיין פסקי ריא''ז סנהדרין פרק ז).
ב. רבי עקיבא איגר (פסקים מא) חלק על שיטת המהרש''א, ודחה את דבריו בעקבות דבריהם של רש''י (שבת שם) ותוספות (יבמות שם ד''ה לא). הם גם עמדו על קושיית המהרש''א כיצד הלל גייר את הגר ותירצו, שכאן היה מקרה מיוחד - הלל היה בטוח שאותו גר יחזור בסוף בתשובה שלמה, ולכן למרות שהוא התגייר בשביל אינטרס כלשהו, במקרה הזה אין בכך בעיה.
עולה מדבריהם, שנדחית ראיית המהרש''א מהסיפור של הגר שאפשר לגר ללמוד תורה לפני שהוא מתגייר, כי בסיפור הוא למד תורה רק לאחר הגיור. אמנם לא בהכרח שתוספות לא מקבלים את טיעונו של המהרש''א, וייתכן שרק בגלל שמפשט הגמרא לא משמע שהלל לימד את הגוי תורה רק לאחר הגיור הם לא פירשו כך, אבל בכל זאת אומר רבי עקיבא איגר יש קצת ראיה, ובלשונו:
''אולם כתבתי בגליון בקושיא הא אין מקבלים גרים וכו' בזה הלשון, כך הקשו תוספות (יבמות דף כ"ד ד"ה לא בימי דוד) ותירצו, דבטוח היה הלל דסופו לשם שמים ולכן גיירו, הרי דסבירא ליה (= שסברו) לתוספות דגייריה קודם שלמדו, ואם כן אזדא (= נדחתה) ראיית המהרש"א''
כמו כן יש לצרף לדעת רבי עקיבא איגר את דברי הזוהר שראינו לעיל, שאוסר לגוי שאינו מהול ללמוד תורה. כך שלא משנה אם הוא בתהליכי גיור, כל עוד הוא לא מל אסור לו ללמוד תורה (ועיין הערה[2]).
שבת שלום!
[1] יש לציין בדרך אגב את דעת השרידי אש (ב, נה) שכתב, שבמידה והגוי לומד תורה כמו שהוא לומד סתם חכמה, אין בכך איסור. הזוהר בוודאי חולק על דבריו, אך גם מדברי שאר הראשונים נראה שלא כך. האגרות משה (יו''ד ב, קלב) והמשנה הלכות (ה, קעב) כתבו, שבמידה ומלמדים יהודים תורה ובקהל יש גם גויים (דבר שיכול לקרות באוניברסיטה או ברדיו), אין בכך איסור, מכיוון שהמלמד מכוון ליהודים שבקהל.
[2] הרב אשר וייס (מנחת אשר פרשת נח) כתב שנהוג היום כדעת המהרש''א, שאפשר ללמוד תורה לפני הגיור. בטעם הדבר נימק, שמאז ימי הראשונים התורה שבעל פה וממילא גם ההלכה התרחבו מאוד, כך שאם הגוי יתחיל ללמוד תורה רק אחרי שיתגייר, כבר ביום הראשון ליהדותו יפספס עשרות הלכות, כמו תפילה, ברכות, קריאת שמע וכדומה, ויש חולקים על דבריו (שהרי גם בזמן רבי עקיבא איגר היו הלכות רבות).