להחזיקו ולהחיותו
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו"
אומר רבי מאיר רובמן בעל "זכרון מאיר": "כי ימוך רעך" – לא נאמר, אלא "אחיך". ללמדנו מהי דרגת הדאגה הנדרשת מן האדם. התורה מצווה אותנו להתייחס אל כל אחד כאילו אחינו הוא. ומכיוון שכך, היא גם אומרת: "והחזקת בו" – כלומר, עזור לו ומנע את התמוטטותו, הושט לו סיוע בטרם נפילה. שהרי לעולם עדיף לעזור לאדם שלא יפול על פני הצלתו לאחר שנפל.
ואומר רבי מאיר דן בעל "ארץ חמדה": כלל ישראל הם כמו גוף אחד שיש בו איברים שונים. כאשר איבר אחד כואב, אפילו אצבע קטנה, מרגיש כל הגוף. כך כאשר יהודי מטה ידו וכואב לו, צריך כל אדם מישראל להרגיש בכאבו ובצערו, ולבוא לעזרתו, לכן נאמר: "עמך".
מצמיח קרן ישועה
"כי ימוך אחיך...ובא גאלו הקרוב אליו"
אומר רבי מרדכי הכהן: התורה מתחילה בלשון "נוכח": "אחיך" ומסיימת בלשון "נסתר": "ובא גאלו" בגוף שלישי, שעל פי רוב אדם נגאל מצרה דווקא על ידי זה שלא קיווה ולא ציפה להיוושע על ידו.
ואמר רבי מנחם מנדל מרימינוב לתלמידיו: תנו דעתכם על העניים המחזרים בכפרים, להאכילם ולהשקותם ולדאוג לצורכיהם. אמנם הם בורים, ויש מהם שאינם מהוגנים. אבל דעו לכם, דוד המלך אמר: "כי עני ואביון אנכי", לפי שהייתה בו ממידת העני. וכל יהודי שאין בו גאווה נכלל בכלל עני שתפילתו נשמעת.
המוציא לחם מן הארץ
"במספר שני תבואת ימכר לך"
אומר רבי מאיר שמחה הכהן בעל "משך חכמה": את מחיר הקרקע קבעה התורה לפי מה שעשויה האדמה להוציא תבואה בכל שנה, ולא לפי אפשרויות ניצול הקרקע לצרכים אחרים, כמו בניה יקרה וקידוחים לגילוי אוצרות טבע.
תנאי הביטחון
"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע"
אומר רבי יששכר דב מזלוטשוב: תנאי אחד יש לקב"ה להתקיימות כל הברכות: "וישבתם לבטח" – ביטחון בה'.
חירות וכבוד עצמי
"ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו"
אמרו חכמים (מכות יג, א): "לאחזתו ואל משפחתו הוא שב, ואינו שב לשררה שהיתה בידו". עבד יכול לחזור ולרכוש לו את חירותו, משפחתו וידידיו, אחוזתו ונחלתו שאבדו לו, אבל לא את "השררה שהייתה בידו". כי לכל יש תמורה ותחליף, וכל מיני דברים יכול האדם לחזור ולקנות לו, גם נכסים וגם כבוד וגם יחס. אבל אם אבדו לו לאדם רוח החירות והכבוד העצמי, אינו יכול לחזור ולקנותם בקלות ובמהירות. הפתגם העממי אומר: אם את ממונך נשא הרוח/אל פיתול בך הרוח/ הבל הוא ורעות רוח/ אך אם נפלה בך הרוח/ אוי – אז קץ לכל בשר ורוח (על התורה).
שבת שבתון
"ושבתה הארץ שבת לה'"
התורה מצווה על שבתון הארץ, מפני שעיקר עיסוקם של בני ישראל היה עבודת האדמה. אבל רעיון זה עצמו של שנת שבתון לאחר שש שנות עבודה יכול לחול גם בכל שטחי העשייה והעבודה האחרים. יש חשיבות מיוחדת לשנת השבתון, מפני שבה מתבררים לאדם שני דברים יסודיים וחיוניים: הראשון, העניינים מתנהלים גם בלעדיו, דבר אינו מתמוטט ואינו הולך לאיבוד בהעדרו. הכל חי וקיים גם בלי שהוא נושא את הדברים על שכמו בכל שעות היממה. שנית, הוא עצמו יכול להתקיים ואפילו ליהנות מחיים שונים ומלאי תוכן, ללא אותם עיסוקים שנדמה לו שאינו יכול בלעדיהם. (לקראת שבת).
לקדש את הטבע
"כי תבאו אל הארץ...ושבתה הארץ שבת לה'"
אומר רבי אריה ליב בעל "שפת אמת": עם ישראל יכול למלא את ייעודו ולהעלות את הטבע לדרגת קדושה, רק כשהוא יושב בארצו. ביאת עם ישראל לארץ ישראל מכשירה אותו לקדש את הארציות ולהעלות את הטבע לדרגה עילאית. לפיכך אמרה תורה: "כי תבאו אל הארץ" – למלא את ייעודכם, "ושבתה הארץ" – השביתו את הארציות ושעבדו את הטבע, כמו את עצמכם, לעבודת ה' – "שבת לה'".